לונדון, מותר לאנשים להיות שונים ממך

בהתלבטות באם תגובתי תשמש במה להתבטאותו הנפסדת של ירון לונדון, החלטתי להגיב - כי חשוב שהוא ישמע שיש גם את מה שאני קורא לה "דעת הרוב". גם אם הזאטוט שלי היה פרוע ונהג בפראות ונתקל בקיר, הוא עדיין הזאטוט שלי. אסעד אותו, אטפל בו בחמלה ובאהבה, ואפעל בעתיד כדי שזה לא ישנה.

ובהרחבה לנושא הקהילה החרדית במדינת ישראל: הם בנינו והם חלק מאיתנו, חלק מהעם היהודי, לטוב ולרע. אלה שמנהגיהם ואולי התנהגותם לא נראים לחלקינו, אלה שמאמינים בלימוד התורה והסבורים כי כך הם מגינים על עם ישראל, גם במחיר סיכון עצמי כפי שראינו במגיפת הקורונה, שבמהלכה אכן הקהילה החרדית שילמה מחיר גבוה. גם אלה שאני מעריך שהם המיעוט שבמיעוט שממתינים לממלכת ישראל, ועד שלא יגיע משיח בן דוד אינם מאמינים בקיום מדינת ישראל.

לא מדובר בעדר תאואים שועטים אל נהר שורץ תנינים או נפגעי צונמי בג'אווה, כפי שגורס ירון לונדון. גם אם מנהגיהם מושתתים על עובדות היסטוריות שנויות במחלוקת - זכותם להאמין בניסים, להתקהל, לקחת חלק בהילולה בלי שיוכנסו לביקורת פסאודו־אינטלקטואלית של משכיל זה או אחר.

כולם כאחד הם חלק מעם ישראל, העם היהודי, עמנו! עם שעבר תלאות כה רבות, ומנסה כיום למצוא את מקומו בציון במדינה משלו, ולהבטיח לבניו קיום בטוח כאן במדינת ישראל.

בניגוד לירון לונדון, המנסה ללבות אש של הפרדה ובידול ולא חום של אחדות ושותפות גורל, והסבור שדעתו אינה פרובוקציה אלא ביטוי לדעת רבים, אני מאמין שדעתי זאת היא הדעה הרווחת והיא זאת שצריכה להישמע בחוצות יהודה ובערי ירושלים - מסר של עם אחד, מאוחד, מבין ומתחשב באחר, גם אם הוא נראה אחרת, גם אם הוא לובש "מדים אחידים מסורתיים" ומתנהג ע"פ אמונתו.

ומה שהכי חשוב ואקטואלי: כשנפגעים באסון המחריד במירון בני הקהילה החרדית, אני כואב את הכאב האישי והלאומי, מנחם ומחבק את המשפחות שזה עתה שכלו את יקיריהן וקורא לכולנו לאחדות ולסובלנות. ולא, איני מניח לזאטוט להתבוסס בדמו ללא טיפול וחמלה כי "הוא אשם".

יש מקום להיות אחרים ושונים מירון לונדון, כמו אותו מנחם מנדל, האב שאיבד את שני בניו ואמר למנחמיו החילוניים בשבעה: "דעו לכם שמה שקורה כאן זאת האמת, אתם ואני ביחד כאובים על האובדן הגדול, מחזקים אחד את השני, לא משנה אם אתם חילוניים או חרדים... אנחנו יהודים". זאת אהבת חינם - ולא שנאת חינם.

פרופ' זאב רוטשטיין הוא מנכ"ל הדסה