כשל התכנון נפוץ יותר מכשלי השוק

רבים מכירים את המונח "כשל שוק", ומעטים מדי מכירים את כשל התכנון. כפי שיש תהליכים שרק ממשלות יכולות להוביל, יש תהליכים חשובים שממשלות יכולות רק לשבש. מנגנון המחירים הוא אחד מהם - כשממשלה מנסה להשפיע באופן ישיר על מחיר היא משבשת את השוק כולו. ראינו זאת בכישלונות הממשלות לדורותיהן להתערב בשוק הדיור, ועכשיו אנחנו רואים את תולדת ההתערבות הממשלתית בשוק התעסוקה. ההתערבות הגסה של הממשלה בשוק הציבה תג מחיר לעובד, ולמעשה הוציאה את המעסיקים ממשוואת התעסוקה. גם הממשל בארה"ב פעל באופן דומה כשהציע קצבאות אבטלה נדיבות, כפתרון "זמני" למשבר בשוק.

הנדיבות של ארה"ב מובנת. מדובר במרשם בדוק למחלה ישנה, למשבר הגדול של 1929. שנים אחרי המשבר הזה, הבנק המרכזי שם - כמו התפיסה המקובלת בקרב הכלכלנים - הבין שניתן היה למנוע את המשבר הזה לו הבנק המרכזי היה מזדרז להציף את הבנקים במזומנים ולמנוע את "הריצה על הבנקים", שהיתה נפילת אבן הדומינו הראשונה שהביאה לקריסת השווקים.
מאז, ממשלות משתמשות באותו מרשם ישן לכל מחלה קשה. אלא שהקורונה היא וירוס מזן אחר, ופתיחת זרם הדולרים לשוק הביאה לנזקים חמורים כשהוזרמו לשוק העבודה.

ממשלות אוהבות מאוד לחלק כסף לאזרחים. רק תנו להן סיבה טובה לעשות זאת והן יאשרו כל סכום - מופרך ככל שיהיה. התפיסה הרווחת בקרב נבחרי הציבור היא שחלוקת כסף תזכה להערכה רבה בקרב הבוחרים. גם אם תוכיחו להם שזה לא חד משמעי, הם לא ייגמלו מזה. כך "דמי החל"ת" נמשכו יתר על המידה, גם כשמעסיקים זעקו שחסרים להם עובדים.

שרים ובכירים בשוק טענו שמדובר בתופעת שוליים, והרוב "מובטלים אמיתיים". אבל התופעה הזו התרחבה לממדים שכבר אי אפשר להסתיר, וכעת מבינים שהשוק השתנה. הממשלות הקודמות התכוונו להקפיא אותו, אבל אנשים לא קופאים, הם לכל היותר נעים לכיוון אחר. העובדים בעלי השכר הנמוך לא חיכו לתום המשבר - חלקם נכנסו להשקעות בשוק ההון, בעיקר בארה"ב, והמגמות בשווקים מראות את זה.

חלקם מצאו חלקי משרות שיחד מביאים אותם לרמת ההכנסה הקודמת, וחלקם הפכו למומחים בקבלת קצבאות והנחות שוות ערך. בקיצור, מסתדרים. גם בלי המעסיקים.