הממשלה מחפשת תירוצים כדי לא להגיב לחמאס - ואת מחיר ההססנות נשלם עם ריבית

תושבי שדרות נכנסו אתמול (שני) שוב למעגל האש, כאשר רקטה שוגרה מרצועת עזה לכיוונם. הרקטה אומנם יורטה באמצעות מערכת "כיפת ברזל", אך שגרת ה"צבע האדום", שכוללת כניסה של ילדים למרחבים המוגנים, בעיצומו של החופש הגדול, כאילו התקבל בשוויון נפש.

המצב הביזארי מתחדד נוכח אי התגובה המיידית של ממשלת ישראל לפעולה. המצב הפך ללעג – פעם קצר חשמלי גורם לשיגור הרקטות, פעם אחרת זו חוסר הבנה, כל תירוץ שעולה על הדעת ולו רק כדי לא להסלים את המצב מול חמאס, על אחת כשאצבעות ה"אחים המוסלמים" הינן תנאי ליציבות.  

ממשלת ישראל קבעה כי התגובה לירי הרקטה לעבר שדרות תגיע "בזמן ובמקום" בו תחליט. ברמה הצבאית – מקצועית, יש להצהרה היגיון, הרי אנו מבקשים פעם אחר פעם שירי לעבר אזרחי ישראל יביא בעקבותיו תגובה קשה כלפי הצד השני, ובטח לא לדיונה שתתפוצץ או עוד מחסן. הדינאמיקה הזו מוכרת לנו שנים רבות ומביאה בעקבותיה טפטופים, משוואות לא מאוזנות, שבסופן עוד מבצע רב הצהרות וקטן בתוצאות, אך הפעם, אנו חייבים לקרוא היטב בין השורות.

הייתי יכול להבין את ריפיון הממשלה, לו ההסבר היה בסגנון – "מחבלי חמאס ירדו למסתור, ואנו נמתין להם בסבלנות, וכאשר יצאו, נסגור עמם חשבון", אך זה לא ההסבר שאנו שומעים. למעשה, אנו לא שומעים הסברים וזה מטריד כי בכל זאת, זוהי ממשלת השינוי, אז מה השתנה?

בראייה המבצעית ניתן להבין את הצורך בהמתנה למטרת איכות, רק שהדינאמיקה היא כזו, שככל שעובר הזמן מהאירוע, כך פוחתת המוטיבציה לפעול נגד, בטח כאשר ברקע מישהו מהממשל האמריקאי העביר מסר כזה או אחר או המצרים שלבטח יבקשו שלא נסלים, והדולרים המועברים מקטר – כולם דורשים המתנה ואי הסלמה.

ההרתעה הצה"לית נשחקת 

אנו מצויים שלושה חודשים מסיום מבצע "שומר החומות", כאשר אדריכליו הבטיחו לנו ש"מה שהיה לא יהיה".

על מנת להיות עקבי, יש לחזור בכל פעם על מסר חד וברור – את זרועו הצבאית של החמאס יש להשמיד, לגדוע, להיכנס קרקעית ולהקריס את היכולות הצבאיות שלו ושל שלוחיו. כיום, גם שלוחיו מטהרן יושבים מספר קילומטרים משדרות. אין זכות קיום ליכולת הרקטית של חמאס ובכל יום שעובר, שאנו מקבלים את הדבר הזה, הוא יום שההרתעה הצה"לית נשחקת. בפועל, אנו חיים עם האיום הזה בשוויון נפש.

מדינת ישראל תהפוך עולמות כדי להתמודד עם מגיפה ש-99% מהציבור יחלים ממנה. בצדק מושקעים בכך תקציבי עתק, עד כדי החלטות של סגירת המדינה וצמצום מרחב התנועה לרדיוס של 100 מטר. אנו פועלים בצורה הכי לא דמוקרטית כדי לשמור על חיי האזרחים כאן, אך כאשר משוגר טיל או רקטה, אנו עושים הכל, אבל הכל כדי לשכוח מזה כמה שיותר מהר, גם במחיר שמדובר בעשרות אלפי רקטות, מכל כיוון אפשרי.

איך ייתכן שמדינת ישראל מקבלת את זה מבלי לפעול דרמטית לשינוי המצב?

זוהי נקודה מהותית למחשבה – על מה אנחנו מוכנים לשלם מחירים? הפועל היוצא – איכות החיים כאן חשובה מהעתיד שלנו, מהסיכונים שאנו נוטלים לגבי הדור הבא, שיידרש להתמודד עם האיומים הביטחוניים וישלם מחירים בריבית.  

השמדת הכוח הלוחם ברצועת עזה אינה מותרות ואסור שתהיה תרחיש הקיצון, אלא היא צריכה להיות היעד הראשון בפעולה עתידית. ככל שאנו נמנעים להפעיל את הכוח הנדרש, אנו מדרדרים את עצמנו לדעת ולוקחים סיכונים בלתי סבירים על חשבון עתיד המדינה, שכבר נתונה כאמור, לא מעט, בידי אצבעות של ה"אחים המוסלמים" בתוך כנסת ישראל.