פסק הדין: אנטישמים

בינואר 1972 יצא ראש האופוזיציה דאז מנחם בגין בליווי רעייתו עליזה לביקור היסטורי בלונדון. היתה זאת הפעם הראשונה שמפקד המרד היהודי נגד האימפריה הבריטית נחת בבירתה, כמעט רבע מאה אחרי שאותו מרד הביא לגירוש הבריטים מארץ ישראל ולהקמת המדינה היהודית. תחושה של מעמד היסטורי היתה באוויר, ורבים בבריטניה נתנו דעתם על הביקור. היו שראו בו סמליות מפייסת, היו שהסתקרנו מעצם דמותו של האורח, והיו שהרעיפו איומים עליו ועל מי שצפוי היה להיפגש עימו או להקשיב לו בהופעות ציבוריות, רק בשל היותו ישראלי.

בין הקולות השונים בלט בעוינות מיוחדת כריסטופר מייהו, חבר פרלמנט רב השפעה ממפלגת הלייבור ושר לשעבר. מעינו של בגין לא נעלמה הפעילות האנטי-ישראלית של האיש, והוא ייחס אותה לעברו של מייהו כעוזר בכיר לשר החוץ ארנסט בווין, שמדיניותו נודעה בעוינות יתרה כלפי השאיפות להקמת מדינה יהודית. מייהו עצמו התפאר שבשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה ביקשה תנועת המחתרת העברית בארץ ישראל לחסל אותו, ובגין לא נשאר חייב.

"לא היה ולא נברא. מי בכלל התעניין בימים ההם באחד מייהו?", מיהר לעמיד אותו במקום. "אפילו את שמו לא זכרתי. רק לאחרונה שמעתי עליו בראש החבורה האנטי־ישראלית בבית הנבחרים, המשבח את כנופיות פת"ח, את אלה המפעילים פצצותיהם בכוונה תחילה, נגד אזרחים, נשים וילדים".

"משונאי ישראל כמוהו, כל בוץ הוא בושם, כל רעל סם חיים, כל קללה היא ברכה", סיכם בגין את דעתו על מייהו, בלי לדעת שכתוצאה מדרמה משפטית שתתחולל בירושלים בימי שלטונו תינתן לדעה הזאת גושפנקא משפטית חלוטה.

מחקרו של ההיסטוריון ד"ר שוקי בלס חושף מחדש פרשה שהסעירה את ישראל בשלהי שנות ה־70, והתבררה בבית המשפט המחוזי בירושלים על רקע זעזועי התקופה. ההצלחה הצבאית של ישראל בשתי מלחמות מכריעות - ששת הימים ויום הכיפורים - ויכולתה לעמוד מול המאמץ הצבאי המשותף של כל העולם הערבי, הולידו גל של שנאה מחודשת נגד העם היהודי ומדינתו. חוסר האונים של הערבים בשדה הקרב מול מי שתמיד נראו בעיני האנטישמים כיעד קל ונוח למתקפות, תִדלק פרץ של אנטישמיות מסוג אחר.

"מייהו היה בין המייסדים של שדולה פרו־ערבית חזקה - המועצה לקידום ההבנה הערבית־בריטית (CAABU)", מפרט ד"ר בלס. "מנהלה הראשון היה העיתונאי מייקל אדמס, ונמנו עימה חברי פרלמנט, דיפלומטים, אנשי תקשורת ומפורסמים רבים מכל תחומי החיים. אחד הטיעונים שהשדולה ניסתה להפיץ התמקד בתיאוריית הקשר בדבר קיומו של 'לובי ציוני', אשר כביכול פועל בדרכים עקלקלות ונסתרות במטרה למנוע דיון הוגן על הסכסוך במזרח התיכון ולהביא לסיקור תקשורתי מוטה לטובת ישראל. במילים פשוטות, CAABU ביקשה להציג את עצמה כאנדרדוג, כקול מושתק למען הצדק מול 'ציונים דורסניים וכל־יכולים'".

בקרב חוגים מסוימים באירופה אפילו המילה "ציוני" כבר תויגה באותם הימים כקללה. החרפה של האו"ם - החלטה מס' 3379 של העצרת הכללית של האומות המאוחדות - נתקבלה ב־10 בנובמבר 1975 והכריזה כי "ציונות היא צורה של גזענות ואפליה גזעית". האנטישמים ברחבי העולם מייד עשו בה שימוש כדי להסוות את כוונותיהם האמיתיות: הם יכלו לתקוף יהודים ולדחוק אותם מכל מקום אפשרי, ובה בעת לטעון שהם כביכול פועלים נגד גזענות, בשם כוחות האור ונגד כוחות החושך.

באותה שנה ממש הוציאו מייהו ואדמס לאור את הספר "Publish It Not: The Middle East Cover-Up", מעין כתב אישום נגד ישראל ותומכיה. בעיקרו של דבר, מסביר ד"ר בלס, לא היה בו יותר ממחזור של שקרים אנטישמיים מן העבר, שהופנו כעת נגד ישראל בתוספת תלונות על "צנזורה של הלובי הציוני".

אולם בזכות מעמדם של הכותבים והשפעתם בחברה הבריטית, הספר התקבל בעניין. CAABU וזרועות פרו-ערביות אחרות דאגו לפרסום של ביקורות אוהדות, שחלקן נכתבו על ידי פרשנים בעלי שם המקושרים אליהן. שלא במפתיע, ביקורת משבחת במיוחד, שאותה דווקא לא היה צורך להזמין, ראתה אור בעיתון שוליים, המזוהה עם ארגון פשיסטי קיצוני. מחבר הביקורת התפעל מאוד מה"אומץ" שצריך כדי לצאת נגד "הלובי הציוני", והתלהב בכנות ממייהו ומאדמס.

משתיק סדרתי

את האידיליה של התמיכה המתוזמרת שבר קול בודד, של כתב "מעריב" בלונדון, יוסף פינקלסטון. כמו הילד במעשייה של הנס כריסטיאן אנדרסן, פינקלסטון לא היסס לזעוק בקולי קולות שהמלך עירום. "במאמר ל'מעריב' בישראל ולגרסה רזה של העיתון שהתפרסמה אז בלונדון, הוא כתב שמדובר בפמפלט אנטישמי, סוג של תעמולה נאצית", אומר ד"ר בלס. "המאמר הגיע לידיעתם של מייהו ואדמס, והם החליטו להחניק את הביקורת באיבה באמצעות תביעה משפטית".

בהתאמה גמורה לדימוי הקוזק הנגזל, אותו מייהו שהרבה להתלונן על השתקת קולו על ידי "הציונים", ניצל בחדווה כל הזדמנות להסות קולות אחרים שלא נשאו חן בעיניו. באמצע שנות ה־70, למשל, תבע במפגיע להפסיק לדבר על כך שנאצר ומנהיגי ערב נוספים איימו לזרוק את היהודים לים או השתמשו בביטויים דומים אחרים. או שתוכיחו את טענתכם בבית משפט או שתשתקו, דרש, תוך כדי ניצול מעמדו כחבר פרלמנט רב עוצמה. סטודנט יהודי צעיר שביקש לתבוע אותו בעקבות זאת נאלץ לבטל את התביעה ולפרסם הודעת התנצלות בפניו.

אין לדעת מדוע מייהו ואדמס החליטו להגיש את התביעה נגד פינקלסטון, עיתון "מעריב" ועורכו שלום רוזנפלד בישראל. אולי הסיבה נעוצה ביהירותם, ואולי האמינו שניצחון משפטי במדינת היהודים ייצר הד תעמולתי גדול במיוחד, ולאחר שינוקו מן האשמה של אנטישימיות על ידי ערכאה משפטית ישראלית - יוכלו לפעול נגד הציונים שנואי נפשם ביתר שאת. כיאה לתביעת השתקה, סכום התביעה הועמד על חצי מיליון לירות ישראליות, הון תועפות במושגי הזמן.

לגיטימציה כחול־לבן

בהבינם כי לא מדובר בדיון משפטי רגיל, גייסו מייהו ואדמס לעזרתם שלושה עדים מומחים לא רגילים. הראשון היה פרופ' רוג'ר אוון, מומחה לכלכלת המזרח התיכון. נוסף עליו, בתחכום אנטישמי מסורתי, צורפו למשימה שני ישראלים דווקא. ולא סתם ישראלים, שני קציני צה"ל לשעבר שהשקפת עולמם הספיקה לנדוד מן הציונות אל מחוזות שמאל אנטי־ציוני קיצוני - האלוף (מיל') מתי פלד וההיסטוריון של התנועה הציונית יגאל עילם. הרעיון שמאחורי הבחירה בהם היה ברור: אם אפילו אנשים מתוככם תומכים בדעותינו ובטוחים שהערבים צודקים, רמזו שני התובעים, מדוע שתלינו עלינו? "פלד ועילם סיפקו את המצופה, טענו שמייהו ואדמס לא אנטישמים ונתנו להם לגיטימציה", מסביר ד"ר בלס.

"פרופ' אוון, שבעצמו היה שותף ל־CAABU במשך כמה שנים, נתן את המוניטין שלו וטען שלמרות חילוקי הדעות בינו לבין התובעים הם לא ידועים לו כבעלי דעה אנטישמית.

"מהצד השני ניצבו עדי הגנה, וגם להם ולאישיותם היה משקל מיוחד שחרג מתחומי מומחיות גרידא: חיים הרצוג, מי שקרע את נוסח ההחלטה המבישה של האו"ם, גדעון האוזנר, התובע המיתולוגי ממשפט אייכמן, ויהושפט הרכבי, ראש אמ"ן לשעבר ומומחה לאנטישמיות בעולם הערבי".

עם זאת, לדברי ד"ר בלס, התובעים התחילו להבין שהם בבעיה בעקבות הופעותיה של מישהי לא מוכרת. "בהתחלה כולם חשבו שהמשפט יהיה לתחרות בין השמות הגדולים. מי שטרפה את הקלפים היתה דינה פורת, אז דוקטורנטית צעירה וברבות הימים ההיסטוריונית הראשית של יד ושם. היא באה עם עבודה טקסטואלית יסודית, אשר הביאה למפנה".

"עו"ד בני לוינבוק, בא כוחם של הנתבעים, פנה אלי בקיץ עם ההצעה להיות עד מומחה", נזכרת פרופ' פורת, "למה דווקא אלי, דוקטורנטית מתחילה, שרק נרשמה ללימודים מתקדמים? הקיץ הוא שאשם בכך, וגם המומחים האחרים, גדולים ממני: אחד שהה בחוץ לארץ, אחר לא האמין שאפשר להוכיח אנטישמיות, אשתו של השלישי לא הרשתה לו להשתתף במשפט מחשש שיתרגש ויקבל התקף לב. כך או כך נתנו בי אמון, והתחלתי להתכונן למשימה".

פורת הכינה למשפט הגדול בחייה שני תיקים עבי כרס. "אחד עסק ברקע הכללי של אותה תקופה ובאווירה הכללית שהיתה אנטישמית ואנטי־ישראלית", היא מספרת. "הגורמים לכך היו שונים: הריאקציה להבסת הערבים במלחמת ששת הימים, החלטת האו"ם שקבעה כי הציונות שווה גזענות, ועלייה של תנועות שמאל קיצוניות, חלקן טרוריסטיות, שהקשרים ביניהן לבין האנטישמיות הלכו והתהדקו. אז לא ניתן היה לקבוע שאנטי־ציונות היא תמיד אנטישמיות, אבל החלו להצטבר נימות אנטישמיות קלאסיות בנימוקים אנטי־ציוניים. אחת מהן התמקדה בטענה שאם זאת מדינה יהודית, אז התכונות הנאלחות שהאנטישמים מייחסים ליהודים מאפיינות את המדינה".

התיק השני של פורת הוקדש לספר של מייהו ואדמס. "הכותרת ב'מעריב' דיברה על ספר אנטישמי בסגנון התעמולה הנאצית. ככלל, נמנעתי מלכנות מישהו בכינוי 'אנטישמי', ובמקום זה טענתי שהכותבים מחזיקים בהשקפת עולם שבמרכזה הרעיון של ההשתלטות היהודית או הישראלית באמצעות הקהילות היהודיות.

"זה לא שהם התיישבו וקראו במכוון את הפרוטוקולים של זקני ציון או את מיין קאמפף ואז העתיקו את הדברים משם, אלא שהשקפת העולם שלהם מביאה אותם להתבטא בצורה דומה לפרוטוקולים של זקני ציון ולמיין קאמפף. סימנתי ביטויים בספר שזכורים מן המקורות האלה וממקורות דומים, למשל "היד הנסתרת של היהודים" - ביטוי שגבלס נהג לעשות בו שימוש - ואת כל זה הצגתי לבית המשפט".

המאבק עדיין לא תם

פורת זוכרת שהשופט יעקב בזק הציע לצדדים להתפייס. ד"ר בלס מאשר את הדברים: "המתווה היה פשוט - התובעים יצהירו שהם מתנגדים להפעלת אלימות נגד ישראל וימשכו את התביעה, והנתבעים יפרסמו הבהרה שמייהו ואדמס אינם אנטישמים. בהפסקה שבין הדיונים באי כוח התובעים פנו עם ההצעה הזאת לטומי לפיד, אז מזכיר מערכת 'מעריב', שראה במשפט משימה לאומית, ונדחו מייד. הוא הודיע - 'אני לא מתפשר עם שום אנטישמי'".

"מייהו ואדמס לא הגיעו לכל הדיונים בירושלים", מספרת פורת, "כך שראיתי מולי תמיד שני עורכי דין אנגלים. היה חם נורא - אוגוסט, אולם בית משפט ללא מזגן, לבשתי שמלת קיץ ובוודאי נראיתי בעיניהם ילדה קטנה. כנראה בגלל צורת הלבוש שלי הם זלזלו בי בהתחלה, הרבו להחליף ביניהם חיוכים כביטוי לביטחון המוחלט שאותי הם יאכלו בלי מלח. בגלל הזלזול הם לא היו ממוקדים, מוכנים וזהירים.

"הם הביאו, למשל, דוגמה שכביכול סותרת את הטענה של הכתב פינקלסטון וכדי לבסס אותה ציטטו משהו. הרמתי אצבע וביקשתי מהשופט להעיר שייחוס הציטוט שגוי. אפשר היה לראות שעמדתם אט־אט התערערה".

המשפט זכה להד בציבור הישראלי?

"הוא עורר עניין רב, ושלושה עדים מומחים מטעם התביעה הגבירו אותו. לכך נוספו אירועים חיצוניים: היתה החלטה של ארגון הבריאות שאנחנו פוגעים בבריאות של הערבים, וכנס נשים במקסיקו קבע שאנחנו המדינה הפוגעת ביותר בזכויות נשים, וכל מיני הבלים אחרים. דחיית התביעה והניצחון של 'מעריב' היו דבר גדול, וכל מי שהיה שותף הרגיש זאת. בית המשפט פסק לטובת הנתבעים הוצאות בסך 70 אלף ל"י, ובהערה נפרדת בפסק הדין הודה לי על עדותי. כשהכל נגמר, קיבלתי בדואר פרחים ושירים מאזרחים מן השורה שכלל לא הכרתי".

הניצחון המשפטי שם קץ ל"פרשת מייהו" וקבע שהשקפת עולמו, כמו השקפת עולמם של אחרים לפניו ואחריו - אף אם מנסה להתחפש בבגדי האנטי־ציונות - אינה אלא אנטישמיות מגונה.

למרות המכה שקיבל, מייהו המשיך להרעיל את דעת הקהל הבריטית נגד ישראל וישראלים. הפנייה של מפלגתו, מפלגת הלייבור, נגד מדינת היהודים, שהתרחשה באופן רשמי שנים אחריו, רשומה במידה רבה על שמו.

פרסומים שדומים להחריד לספרם של מייהו ואדמס מציפים את מדפי הספרים בעולם, וכמובן את אתרי האינטרנט בכל שפה כמעט, ואיש לא קורא עליהם תיגר משפטי. אולי התרגלנו? "המילה 'התרגלנו' לא נראית לי", משיבה פרופ' פורת. "נכון שב־20 השנים האחרונות, מאז ועידת דרבן, הגיחה לאוויר העולם האנטישמיות החדשה. היא יותר אלימה, באה מהשדה המוסלמי, ופשטה ברחוב. בימי 'פרשת מייהו' לא היה אינטרנט, וקלות ההפצה של היום משנה את התמונה, כך שהמאבק ממש לא תם".