התרגלנו לצפות ממשפיענים להיות הכול: מצחיקים, מעניינים, מעודכנים ונגישים. אנחנו רוצים שיכניסו אותנו הביתה, ישתפו אותנו בזוגיות שלהם, יספרו לנו מה הם אוכלים, מה הם לובשים ולאן הם טסים. אנחנו רוצים לדעת עליהם הכול, או לפחות להרגיש שאנחנו יודעים. אבל ברגע שהשיחה מגיעה לפוליטיקה, פתאום פחות נוח לנו.
הרי מי הם בכלל שיביעו עמדה? שיישארו בתחומם, שיעלו סרטונים, שימשיכו לבדר אותנו ושלא יכניסו פוליטיקה לפיד.
בריאיון של נדיר אליהו ל"סויסה + 1", כשערן סויסה שואל אותו למי יצביע, הוא בוחר שלא להשיב. הוא מודה שאינו מבין מספיק בפוליטיקה, אבל גם חושף סיבה נוספת לשתיקה: הוא מפחד מהשיח הפוליטי ומהתגובות הקשות שעלולות להגיע בעקבות הבעת עמדה.
אז לדבר או לשתוק?
החשש הזה מובן. ברשתות החברתיות דעה פוליטית יכולה להצית סערה בתוך דקות. אבל הסיפור המעניין כאן הוא לא רק הפחד של המשפיענים לדבר, אלא גם הציפיות הסותרות שלנו מהם.
כי לפעמים אנחנו דווקא כועסים על משפיענים שלא מביעים עמדה. כשמתרחש אירוע ציבורי או פוליטי משמעותי, השתיקה שלהם עלולה להיתפס כאדישות או כפחדנות. כלומר, לא תמיד אנחנו רוצים שישתקו. לפעמים אנחנו דורשים שידברו, אבל רצוי שיגידו בדיוק את מה שאנחנו חושבים.
וזה מעניין, כי הרי כל הזמן אנחנו מבקשים מהם להיות אותנטיים. אנחנו רוצים אנשים אמיתיים, כאלה שלא משחקים תפקיד ולא מסתירים. אבל האם אנחנו באמת רוצים אותנטיות, או רק את הגרסה שלהם שנוחה לנו?
אותנטיות אינה חוזה
כמובן, לא כל משפיען חייב להפוך לפרשן פוליטי, ואותנטיות לא מחייבת חשיפה של כל דעה. מי שלא רוצה לדבר על פוליטיקה לא חייב לנו הסברים. אבל העובדה שלאדם יש קהל גדול לא הופכת את הדעות שלו לנכונות או למבוססות. מותר לבקר, להתווכח, לאתגר ואפילו להפסיק לעקוב. חופש הביטוי אינו חסינות מביקורת. אבל יש הבדל בין לא להסכים עם אדם לבין לפסול אותו לחלוטין בגלל עמדה שהביע.
אולי זאת הנקודה: לא רצינו משפיענים בלי דעה, רצינו משפיענים שהדעה שלהם לא תפריע לנו ליהנות מהם. רצינו להרגיש שאנחנו מכירים אותם, בלי להסתכן בכך שנגלה עליהם משהו שלא מתאים לנו.
משפיענים לא חייבים לדבר על פוליטיקה. אבל אם אנחנו רוצים להאמין שהקשר שלנו איתם אמיתי, כדאי שנזכור שגם הדעות שלהם, ולא רק הבגדים שהם לובשים והמוצרים שהם ממליצים עליהם, הן חלק ממי שהם.