מיקי בוגנים מספר לראשונה: "למדתי ללכת מחדש" (וידאו)

אצל מיקי בוגנים אפשר להתחיל בשחור או בלונד, אבל הפעם השיחה הולכת למקום אחר לגמרי. בריאיון עם ערן סויסה בפודקאסט "סויסה + 1", שמובא במלואו בווידאו בראש העמוד, בוגנים חוזר לתקופה שבה התמודד עם מותה של אחותו שרית, נפצע בגב, עבר לדבריו ניתוח ואשפוז ולא הצליח לעמוד או להזיז את הרגליים.

"עברתי כמה שנים מטלטלות", הוא אומר. "חברה שנפטרה ועוד חבר שחלה ואז לסיומת אחותי שרית היקרה לי מכל, שהיא היתה חצי מגופי, חלתה בסרטן המוח ונפטרה בחמישה חודשים".

"החלקתי בקרח ושברתי חוליה בגב"

לדברי בוגנים, כחודש וחצי אחרי מותה של אחותו הוא נסע לניו יורק ביום ההולדת שלה. השניים תכננו לחגוג שם את יום הולדתה ה-60. "אני נסעתי כחודש וחצי אחרי יום ההולדת שלה לניו יורק, כמו שתכננו לחגוג לה את גיל שישים, והחלקתי בקרח ושברתי חוליה בגב".

כשחזר לישראל, הוא מספר, סבל מכאבים קשים ונשלח לבדיקת אם-אר-איי. בהמשך עבר לדבריו ניתוח דחוף בשיבא תל השומר ואושפז במשך כחודש במחלקה האורתופדית. "מצאתי את עצמי מאושפז חודש במחלקה אורתופדית ובלי יכולת לדרוך על הרגליים".

לא יכול לעמוד?

"לא יכול לעמוד, לא יכול להזיז את הרגל, לא יכול לעשות כלום".

"אתה לא מבין מה קורה לך. אתה מפוחד"

כשהשיחה חוזרת לימים במחלקה האורתופדית, עוד לפני השיקום, בוגנים מתאר תקופה של חוסר ודאות. "זה היה במחלקה, במחלקה האורתופדית עוד לפני השיקום. איום ונורא. אתה עמוס בתרופות, אתה לא מבין מה קורה לך. אתה מפוחד".

הוא מתאר את הרופאים שנכנסו מדי בוקר וביקשו ממנו לבצע תנועות ברגל. "אתה רואה כל בוקר שנכנסים רופאים, נוגעים לך ברגל, תעשה פוינט, תעשה פלקס. אתה לא יכול להזיז את הרגל, כאילו, ואתה אומר הנה, הנה, זה מצליח, הנה, הנה, וזה הנה, הנה, הרגל לא זזה".

היה שלב שהיית על כיסא גלגלים?

"בטח. מה זאת אומרת?".

סויסה מספר שבאותה תקופה היתה בסביבתם תחושה שבוגנים לא רוצה שיידעו מה עובר עליו. בוגנים מאשר. "בהתחלה לא רציתי שידעו, כי הייתי צריך לשקלל את המעשים שלי. אני בכל זאת פריק קונטרול ואיש עסקים כמו שאתה יודע".

מבחינתו, הוא אומר, האשפוז לא היה משהו שהיה צריך להפוך מיד לפוסט. "אני יכול להעלות תמונה לאינסטגרם עם הצלקת שלי, אז זה יעשה טוב לאנשים? כאילו מה יש לי להתלונן? רציתי שקט. רציתי רגע לחשב את המעשים שלי מחדש, ועם כל הכבוד האינסטגרם לא עמד בראש מעייני".

באותם ימים, הוא מספר, סדר העדיפויות היה אחר. "בראש מעייני היה ללכת על הרגליים ולחזור לתפקד ולעשות נחת לאימא שלי בת השמונים ושש שצריכה לראות את הילד שלה בבית חולים ולאחיות שלי ולעצמי וליעקב".

"איך אימא שקברה את הבת שלה"

השיחה עוברת גם לאימו של בוגנים. לפי דבריו, זמן קצר קודם לכן היא איבדה את בתה, וכעת הגיעה לבית החולים כדי להיות לצד בנה.

איך אימא שלך הגיבה לזה?

"אימא שלי קודם כל שתהיה בריאה ושאלוהים ישמור אותה, אישה חזקה מהחיים. היא היתה באה אליי מחויכת עם מאכלים ומחזיקה לי את היד ומנשקת אותי. אבל איך אימא שקברה את הבת שלה וחודשיים אחרי יושבת ליד הבן שלה שאולי לא ילך על הרגליים, זה אין צורך לספר. זה נראה לי קשה מספיק".

הרגע שבו חזר ללכת הגיע, לדבריו, דווקא בבית. במהלך אחת השבתות שבהן יצא הביתה, חבר היה במטבח והכין קפה בזמן שבוגנים היה במיטה. השניים דיברו מחדר לחדר."ופתאום קמתי והתחלתי ללכת באופן אוטומטי. וצילמנו את זה".

לא פחדת ליפול?

"לא, לא, לא, לא, לא קלטתי".

רק אחרי שהבין שהוא הולך, הוא מספר, נלחץ ולקח את ההליכון שהיה במקום. בוגנים עצמו מסביר את הרגע כך. "ברגע שקלטתי שזה העניין של המוח והפקודות שלו, זאת אומרת שהנה הגוף הולך ברגע שאני משחרר, מהר מאוד חזרתי ללכת".

החוויה, לדבריו, נשארה איתו גם אחרי שהשיקום התקדם. "אני חושב שעכשיו יש מיקי בוגנים שהוא הרבה יותר שמח. ומאושר מהחיים. למרות שאני אדם, כמו שאתה מכיר אותי, תמיד שמח ומרוצה ומחייך וצוחק, אבל בטח, אתה קם כאילו עם איזושהי תחושת מתנה".