רגע לפני שהפציע הבוקר והתחילה שנת לימודים חדשה, הדסה בן ארי, גרושתו ואם שבעת ילדיו של חנן בן ארי, פרסמה אמש (שני) פוסט שבו ביקשה לסכם את החופש הגדול שהיה עבורה לרגעים מורכב ומאתגר במיוחד. בטקסט שכתבה היא סיפרה על התחושות שמלוות אותה כעת כשסירבה להסתכל על המסע שעברה בחודשיים האחרונים כסיוט שהגיע לסיומו. בהמשך גם כתבה על הבכי שעולה בה כשהיא מלווה את בנה השישי לכיתה אלף.
"הנה הסיפור של המראה הזאת שהכנתי בכיתה אלף. אני מתבוננת בה ושואלת: איך אני מרגישה עכשיו?", שאלה את עצמה בן ארי והשיבה: "זאת שאלה קטנה, מדויקת, הכי נכונה ויפה לשאול לקראת בואו של ערב ה- 1 בספטמבר הקדוש. אגב, גם גברים יכולים לשאול אותה. אם הם הזיעו מספיק ביולי אוגוסט וזוכרים לאיזו כיתה הילד שלהם עולה. אני מגלה יותר ויותר כאלה, וזה מרגש אותי".
"אני לא רוצה לסיים את החופש הגדול במחטף", כתבה הדסה. "לתקוע את הילדים חזרה במסגרות כמו ארון שעולה על גדותיו ואני נשענת עליו כאילו עברתי את זה, את החופש הגדול, את האנרכיה, את החום הממית, ושוב כולם מסודרים כמו שהיה פעם. אין פעם. העבר לא חוזר. אנחנו משתנים, וכנראה תמיד מתקדמים".
"אני רוצה לשאול את עצמי איך אני מרגישה עכשיו ולהרגיש איך אני נטועה בשאריות חול הים שיש לי בבית. רוצה להרגיש את השמיים שזרחו עליי בגני חוגה בנס רק בשמונה בבוקר. רוצה להרגיש את ההרים שעלינו ואת אמבטיות הקרח בנחל דן. מלחמות העולם של המתבגרים על הפלייליסט, להיזכר בתלישת השערות, הצרחות, ובשקט שהגיע כשכולם שרו את אביחי הולנדר כמו תפילת נעילה בכיפור. לראות את הילדים מחזיקים את ספרי הלימוד העטופים ואומרים שהם מתגעגעים לבית הספר. לדעת שהם לא מתגעגעים לשבת על הכיסא, אבל הם כן מתגעגעים לשגרה, ללימוד, לקפוץ במקום ששם להם תקרה שמעצבנת ומאתגרת אותם. אין מרגש מזה", פסקה.
בהמשך הזכירה את העובדה שהיא תלווה מחר ילד שישי שלה לכיתה אלף. "את המראה שבתמונה הכנתי בחוג פימו בכיתה אלף, לפני שלושים ושתיים שנה. אני מביטה בה היום ושואלת את הילדה שמביטה בי איך זה מרגיש להכניס ילד שישי לכיתה אלף. ואני בוכה. התרגשות שיא לקראת החניכה של החיים שלו. ולא מעניין אותי אם הוא יקבל את המענה הרגשי או הלימודי או הווטאבר המתאים לו. למה אחנו מפחדים שיקלקלו לנו את הילדים כשיש כל כך הרבה אחרים לידם? נכון, יש מיליון כמוהו בעולם, אבל אין אף יצור בעולם שדומה לו. איזה פיס אלוהים שלח לי. הוא שלח לכולנו".
"זאת לא המערכת, אלה לא המורים (למרות שאנחנו שרופים לכם על הצורה). החיים אינם רנדומליים", קבעה. "יש ילד אחד בעולם שהולך ב- 1 בספטמבר לכיתה אלף והוא ילמד לקרוא ואולי גם הוא ילך לחוג פימו ויביט במראה בגיל שש ובאותה מראה בגיל שלושים ושמונה. החיים יעברו עליו, על כל יופים וכאביהם והעיניים שלו שאני מלווה ברגעים שבהם הוא נרדם הן אלה שיקבעו את הפרשנות למסע שלו. בערב הראשון בספטמבר אני מרגישה שאני רוצה להביט בעיניים של הילדים שלי, לא לספר שום סיפור, רק לראות דרכם את הסיפור שהם מספרים לי, על החופש שהיה להם".
