הדסה בן ארי פרסמה אמש (מוצ"ש) פוסט מרגש במיוחד שבו דיברה על הרצון להיות ילדה נצחית בדומה לפיטר פן, ועל הכאבים והכישלונות שמהם שחררה מהר מאוד בילדות והיא מתקשה עד מאוד לשחרר כאדם בוגר. כל זאת נכתב על רקע ההחלטה למחוק קטעים מספרה "מה אתה יודע על געגוע" בתרגומו לאנגלית.
"כשהייתי קטנה היו לי התקפי אסטמה, יש לי משאף בזיכרון ואופניים כחולים-לבנים שאחי הגדול קנה לי, ומדרגות רטובות שהתרסקתי עליהן", כתבה בן ארי. "כל אחד רוצה לזכור את הרגעים ההם בזיכרון ישן. בעוד חודשיים אני בת שלושים ושמונה, ולצערי עוד לא שחררתי את החלום להיות פיטר פן, להגיע לארץ שלעולם לא גדלים בה. כל כאב וכל נפילה קילפו אותי בילדות, אבל שחררתי אותם מהר, בדרכם של ילדים. למה אני כותבת לכם את זה? כי זה החופש הגדול, וכולנו רוצים לשמוע אנשים שעברו את גיל עשר. ושנית - כי קיבלתי החלטות קשות וכואבות השבוע".
בהמשך סיפרה הדסה על סיטואציה בנוגע לספרה ששברה לה את הלב, ועל הפער בין התרבות הישראלית לזו האמריקאית. "הספר 'מה את יודע על געגוע' בתרגום לאנגלית יורד לדפוס. כשעברנו על הערות המתרגמות המקצועיות קרה לי משהו בלתי נתפס. 'קשה מאוד להבין, הייתי מוחקת' כתבו לי על פסקאות שנגעו בעשרות אלפי קוראים ישראלים. כתבתי בתגובה 'אבל זה לב הספר!'. סיפור אחד אפילו לא נכנס לגרסה באנגלית. אני שבורת לב מזה. היו לי דיונים אינסופיים שדרכם ראיתי את הפער בין המציאות הישראלית המחוספסת שרואה חיים ותקווה דרך כאבים, נפילות והישרדות לבין התרבות האמריקאית שלא פגשה את התהומות שלנו. ולמרות שהיא ל באמת בנויה לפגוש את התחושה השורפת של החיים בישראל, היא כמהה לשמוע משהו שישיב את נפשה אל מול האנטישמיות שהם לא האמינו שתרדוף אותם גם ב-2026. בטח שלא בניו יורק וחברותיה".
לבסוף סיכמה: "כשאנחנו גדלים אנחנו מבקשים מהפצעים שלנו את הקילוף כדי למצוא מתחתיו את הזהות שלנו, ואת המשמעות העמוקה שאנחנו מחפשים בחיים. במסע שלי לארץ לעולם לא, זה מה שאני מבקשת למצוא. אם מישהו יכול לארוז את זה בעטיפת מתנה - תשלחו לי", ביקשה.