העיתונאית והסופרת הדסה בן ארי פרסמה אמש (מוצ"ש) פוסט שבו שיתפה במסע ההתבודדות הקיצוני שאליו יצאה במטרה למצוא ולהיזכר בעצמה. מה קרה דווקא כשהגיעה חזרה לביתה הפרטי עם המיטה הנוחה והמוגנת?
"יצאתי למסע הזיה של פלופים", כתבה בן ארי ופירטה: "חמישה ימים במדבר. מתוכם שלושה לבדי. בצום מים. ישנה על מזרן בתוך גומחה בסלע, ממש מעל ים המלח. בשבועת צופים אני מכריזה שזה מה שעשיתי. הילדים בירכו אותי כשהעמסתי את המוצ'ילה לרכב ודאגו להתקשר לשאול איך בהישרדות. אמרתי להם שאני לא שורדת. אני רוקדת על צוק".
"מסע ההתבודדות הזה שואב השראה מטקס אינדיאני עתיק", הסבירה. "טקס מעבר מילדות לבגרות כדי לחפש את החזון והייעוד. למרות שאני שלמה עם ההתבגרות שלי, גם אני רציתי להצטרף למסע כזה. אי אפשר ללכת בעולם בלי תפקיד, בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום. כל אדם צריך להיזכר מי הוא, אבל אנחנו מעונבים מדי מכדי להתמסר לבקשה הזאת. לפעמים צריך ללכת את הדרך הזאת לבד, בלי מקלחת ומזון ופלאפון, בלי סדר וניקיון וודאות. אלוהים, אני עדיין שואלת איך אפשר לוותר על וודאות. לפעמים צריך לשרוף מרווה ולקדש איזה מרחב ולישון מתחת לכוכבים והירח וגם ללכוד איזה חלום. לפעמים צריך ליצור רגעי חסד מחוץ לשגרה ולשמוע איש מנגן עם פאנטם עם זריחה ליד הר של מאובנים".
לבסוף סיפרה על ההפתעה שגילתה בסוף המסע, וגם חתמה במסקנה. "אני אגיד לכם מה היה הדבר הכי נורא במסע הזה. הלילה שבו חזרתי לישון במיטה הנוחה והחמה והמוגנת. הלכתי לישון רעבה, התעוררתי כל הלילה, היו לי חלומות מוזרים ולא נוח, לא נוח, לא נוח. נו, באמת. כמה הזוי זה יכול להיות. ובזריחה העירו אותי הציפורים, לא טריסטרמיות המדבר המרהיבות. חשבתי לעצמי, השכל יודע לספר סיפורים נפלאים על איך צריכים החיים להיות, אבל הגוף זוכר מה זה לישון על האדמה, תחת השמיים, לאור הכוכבים".