הסופרת, העיתונאית וגרושתו ואם שבעת ילדיו של היוצר והזמר חנן בן ארי, הדסה בן ארי, פתחה היום (שלישי) את הלב בפוסט אישי שבו סיפרה על ההגנה שהיא חשה דווקא מבתה הצעירה ביותר, על הטראומות שהיא סוחבת עמה לאורך חייה, על הטעויות שהיא עושה כאימא ועל התיקונים, כל זאת בראייה רחבה שלה כחלק משרשרת דורות, שגם ניצחה את השואה.
"ערב יום השואה ואני חוזרת הביתה אחרי יום צילומים ארוך", כתבה בן ארי. "אורי שושנה שלי כמעט בת שלוש. היא מחכה לי בקצה השביל, תופסת לי את היד ומוליכה אותי לבית. כשהיא מתרפקת עליי אני מרגישה שהחיבוק שלה שונה. נהיה לה חיבוק בוגר. דווקא היום אני מרגישה את כובד המשקל שלה כאילו היא מסוככת עליי כמו אם, ואי אפשר להסביר את הרגע הזה".
"כשהיא נולדה אמרתי לה חצי בצחוק, אבל גם באמת שלמה שהיא כנגד המיליון השביעי. אני לא מרגישה שאני מונעת מרצון או מחשיבה פרימיטיבית כשאני מרגישה שהילדה השביעית שלי היא כנגד המיליון השביעי. אני חיה את חיי כמו בבושקה. תולדה של כל החלקים של אימהות אימהותיי. כשאני שוגה כאימא, אני משתדלת להזכיר לעצמי שאני חלק משרשרת הדורות הזאת. אני סוחבת טראומות בין דוריות, ואני מתקנת. אני שואלת את עצמי אם אני מפחדת לקלקל, לייצר טראומות חדשות בשושלת המשפחתית. לא יודעת מאיפה האומץ להגיד שהתשובה היא לא. אני לא מפחדת לקלקל את הילדים שלי. הם אריות. אין לי יכולת לפגוע בהם, לא משנה כמה לא מפותחת או טועה אהיה", הסבירה.
בהמשך סיפרה על רגע פרטי קטן, אך כזה שמסמל ניצחון גדול. "ישבנו לאכול ארוחת ערב ביחד. אני מתביישת להגיד שאכלנו פסטה עם נקניקיות אבל זה מה שהם אכלו. אמרתי להם 'סבתא הדסה הייתה בסך הכל בת 18 כשהיא קפצה מהרכבת'. אני חושבת שמעולם לא סיפרתי לילדים שלי על השואה עד 7 באוקטובר. אני לא יודעת מאיפה היה לה את האומץ ואני לא יודעת איך סבא שרד את מחנה העבודה בסיביר. אני לא יודעת מה נתן להם את התקווה או את הכוח בשביל לשרוד כדי לחיות ולעלות לארץ ולדאוג שאנחנו נאכל כאן פסטה עם נקניקיות".
לבסוף קינחה בתובנה. "מיום הצילומים הארוך לקחתי משפט אחד קרוב מד"ר גלי מיר תיבון. היא חוקרת את שואת יהודי רומניה. היא אמרה לי שיש תרופה אחת לכל שברונות הלב והגוף האישיים והלאומיים. קוראים לזה אהבה. יש דרך לבנות חיים לצד הטראומה".