נדב גדג' חוזר לאירוויזיון 2015, מדבר על היחסים המורכבים עם "גולדן בוי", ואז הוא עובר לסיפור הכבד: סטרס של "חיים רגילים", עישון כבד, פסיכוזה, אשפוזים, ורגע אחד שבו, לדבריו, הוא התעורר בירושלים "קשור למיטה".
כל הציטוטים בכתבה מתוך תמלול הפרק של "סויסה + 1", הזמין לצפייה בווידאו המלא שבראש העמוד.
אירוויזיון 2015 מבפנים: "טיול שנתי" על הבמה הכי מלחיצה בעולם
אירוויזיון אמור להפוך זמר לדגל. גדג' מתאר שזה לא עבד לו ככה בראש. מבחינתו, זה היה הרבה יותר אווירה של חבורה מאשר "משימת חיים". בתוך זה נתקע רגע קטן שסויסה לא שכח: האצבע של "הכול טוב" לפני העלייה לבמה.
אתה עולה לבמה, עושה עם האצבע 'הכול טוב'. למה זה מצחיק אותך?
"כי היה מצחיק... כל החברה היו מושקעים בזה מקסימום... לי זה היה מצחיק... האירוויזיון היה מבחינתי אווירה של טיול שנתי, פתאום בחו"ל עם פמליה של אנשים משוגעים בכל הצבעים והיה כיף ומצחיק... זה אף פעם לא היה איזה חלום שלי עכשיו לעשות אירוויזיון ודברים כאלה".
היית הולך היום לאירוויזיון אם היו מציעים לך?
"לא. לא תופסת אותי התחרות הזאת".
מקום תשיעי באירוויזיון זה מסוג הדברים שיכולים להישמע כמו "וואו" או כמו "נו". גדג' הולך על מה שבאמצע: מבסוט, אבל בלי לעשות מזה עניין. "ידעתי שישראל לא היתה בגמר מיליון זמן, אז נראה לי שזה היה בסדר ביחס לאיפה שהיינו".
אמרת פעם 'אני והשיר גולדן בוי היינו בדיס'. איך אתה איתו היום?
"אוהב אותו הכול טוב אבל זה לא השיר שלי".
אתה עדיין מבצע אותו?
"כן".
אנגלית, אלבום ראשון, ומה באמת עבד שם
אחרי האירוויזיון, גדג' מתאר רצון אחד ברור: לרוץ לעשות מוזיקה. הוא מספר שעד אז הוא חי על שמיעה וחקר, בלי כלים של כתיבה והפקה. ואז מגיע האולפן, מגיעה התוכנה, ומגיעה ההחלטה לרוץ באנגלית. "עד האירוויזיון גדלתי בנתניה... לא היה באמת כסף לשיעורי מוזיקה ודברים כאלה... אף פעם לא כתבתי שיר, לא ייצרתי משהו...
"כשנכנסנו לאולפן עם 'גולדן בוי' פעם ראשונה אני רואה תוכנה מחשב... ואז השאלה היתה אבל מה זה יהיה? באנגלית? בעברית?... אמרו... תרוץ באנגלית ואמרתי טוב נרוץ ואז עשינו אלבום שהוא כולו באנגלית".
מתי פתאום נכנסה עברית לתוך הכתיבה שלך?
"נכנסתי לאולפן אצל ינון יהל והוא פתאום הריץ איזה ביט... פתאום אני מוצא את עצמי... מתחיל לכתוב על זה בעברית... כל הדרך אני שומע את זה ואני אומר פאק... פתאום שמעתי R&B בעברית... אמרתי אני חייב להביא את זה".
הסטרס של "חיים רגילים", קנאביס, והפסיכוזה במדבר
מכאן השיחה עוברת לתיאור המשבר, כפי שהוא מספר אותו בפרק. גדג' קושר את זה לשילוב של סטרס, בדידות, כסף, וחיים שהוא לא ניהל נכון, יחד עם עישון כבד של קנאביס שהוא חשב שהוא שולט בו.
מה הטריגר שלך למשבר?
"לא רציתי לחזור לנתניה... טסתי על דירה 3 חדרים... ובזמנו הייתי מעשן כל היום, כל יום... וויד, ירוק, כמו סיגריות... ואז פתאום נכנסתי ללופ כזה של הרבה מחשבות... העבודה יורדת, הכסף רק יוצא... ואז השילוב הזה של סטרס באמת כבד והכימיה הזאת של לעשן... הנפש יכולה להתפגר. אני הייתי בפסיכוזה".
הוא מתאר חודש שלם של פסיכוזה, ואז שיא על סט צילומים במדבר. הוא מדבר על הזיות ודמיונות, ועל תחושה משיחית.
מה קרה שם על הסט במדבר?
"הייתי בטוח שאלוהים מדבר איתי... ואז היתה לי את ההתפרצות הפסיכוטית שלי... התחלתי לצעוק... ואז הטריפ אכל עוד תפנית... הרגשתי מאוד משיחי כזה... התחלתי לדבר איתם אחרת, למחוא כפיים והייתי בטוח שאני מתקשר".
יצא אז סיפור שהרבצת או קיללת בסט. זה מה שהיה?
"זה לא מה שהיה".
מה אתה זוכר מהרגע שהכול התפוצץ?
"אני בטוח שהולכים להרוג אותי... מצרחה של החיים, בום מזריקים לך אתה נרדם. מתעורר בירושלים באיזה בית חולים קשור למיטה, רואה את אמא שלי עם פרצוף תשעה באב...".
שמונה התקפים ב-4-5 שנים, והחיים במחלקה סגורה
גדג' נותן מספרים בלי להתחבא: שמונה התקפים פסיכוטיים בתוך 4-5 שנים, עם תקופות רמיסיה בין לבין. הוא מדבר על אשפוזים של שבועיים עד חודש, ועל מחלקות סגורות בלבד.
איך זה נראה מבפנים?
"אתה מתעורר... תרופות... אתה אוכל, אתה מתכלב... יש שם אנשים שאין אותם כרגע... אנשים גם מסוממים מהתרופות... אני אומר פאק לאן הגעתי מה אני עושה פה".
הם מזהים אותך שם?
"המטופלים, הרופאים. כן... לא כולם, אבל כן".
איך זה חזר שוב ושוב?
"אני יוצא מאשפוז, לא לוקח את הכדורים שלי, מהר מאוד חוזר לעשן, בום אוכל פסיכוזה, מתאשפז שוב... רק באשפוז החמישי או השישי אמרתי, באשפוז הזה אתה מטופל מן המניין".
עברת גמילה?
"לא... שלחו אותי... למכון גמילה, שרדתי שם 3 ימים טסתי משם... מ-2023 הפסקתי לעשן. אני לא שותה היום גם לא בקידוש. לא שותה, לא מעשן".
אם מישהו מעשן לידך, זה מגרה אותך?
"לא... לא בא לי לשתות לא בא לי לעשן. לא עובד לי, מרגיש לי מיותר".
תרופות: "היום אני לא לוקח כלום"
כאן הוא מדבר בזהירות. הוא מתאר ירידה הדרגתית במינון התרופות בשיתוף עם פסיכיאטר, עד שנשאר עם כדור אחד, ואז הפסיק לגמרי. זה גם המקום שבו חשוב לזכור: זה הסיפור שלו, לא המלצה לאף אחד.
אתה לוקח היום כדורים?
"שום דבר".
יש קשר בין האירוויזיון למה שקרה?
"לא זה לא קשור... מה שהחזיק את הסטרס שפחלץ אותי זה לחצים של חיים רגילים".
אבל החיים הלא רגילים שלך מתחילים בגיל 16.
"זה לא שיבש אותי. מה שהניע את השיבוש זה באמת היה סטרס של איפה החברים שלי... למה המשפחה שבורה... והעבודה... אין לי עבודה עכשיו".
איפה אתה היום בקריירה?
"אני מוציא אלבום. אני נמצא במקום ממש טוב.".
השיר "משוגע" הוא חלק מהאלבום?
"'משוגע' הוא לא באלבום. זה שיר שמדבר על כל מה שעברתי".
ממה אתה מתפרנס היום?
"אני קורע את התחת בכל מה שאני יכול. הייתי עובד במשרד של ביטוחים... אמרתי לא אני לא יכול, חזרתי לדוד שלי לשיפוצים. הכי כיף בעולם".
מזהים אותך בשיפוצים?
"כן. רגיל".
זה לא מביך אותך?
"לא, לא אכפת לי. כיף".
