"לא הבנתי את גודל הסכנה": יובל רפאל שוברת שתיקה

ראיון נרחב לדיילי מייל חושף מה עבר על יובל רפאל מאחורי הקלעים של אירוויזיון 2025. מהבוז באולם, דרך מחוות קטנות אך צורבות מצד מתחרים אחרים, ועד ניצחון הקהל במדינות שלא רצו לראות את ישראל שם. זה סיפור על מוזיקה שנמחצת תחת חרמות, ועל זמרת אחת שבחרה להישאר על הבמה.

לעלות לבמה כשכולם נגדך

שנתיים וחצי אחרי ששרדה את הטבח בפסטיבל הנובה, יובל רפאל מצאה את עצמה בלב זירה אחרת לגמרי. אירוויזיון 2025, תחרות שאמורה לחגוג מוזיקה, הפכה עבורה לשדה מוקשים. מחוץ לאולמות הפגנות, בפנים שריקות בוז, ומסביבה אבטחה שמתאימה יותר לראש מדינה מאשר לזמרת בת 25.

בכל זאת, על הבמה היא התנתקה. "לא פחדתי. הייתי שקועה ברגש של השיר", היא אומרת, "לא הבנתי בזמן אמת את גודל הסכנה". רק בדיעבד, כשחזרה לישראל, האירוע התבהר לה: "הכול היה מלא שנאה, ואני הובלתי לגמרי מתוך אהבה מהלב", היא מתארת, ומודה שהפער הזה חשף בעיניה מציאות שאי אפשר לייפות.

הזיכרון החזק ביותר נשאר הקהל. "מה שאני זוכרת הכי חזק זה האנשים", היא אומרת, "אחרי טקס שטיח הטורקיז שמו אותנו על רכבת קטנה. היו כל כך הרבה הפגנות, שלטים עם מילים כמו 'רוצחת', אנשים שמצביעים עליי". בערב הגיע הרגע על הבמה, עם הדגלים והקריאות, כשהמוזיקה נאלצה להיאבק על זכות הקיום שלה.

החיוכים שנמחקו באינסטגרם

גם מאחורי הקלעים לא חיכתה אחווה גדולה. "היו כאלה שהיו באמת נחמדים אליי", היא מבהירה. רפאל מספרת שהיו מתמודדים שהפגינו חום, לפחות בהתחלה: "היה מתמודד מהולנד וזמר צעיר מנורווגיה ששר את 'Lighter'". הם חייכו, עודדו, החליפו מילות נימוס. זה החזיק עד שהמספרים על המסך הראו שהיא סיימה במקום השני.

אחרי הגמר הגיע השקט. "הם פשוט הפסיקו לעקוב אחרי באינסטגרם", היא אומרת, עדיין מופתעת. במיוחד נחרט בה אותו זמר נורווגי: "כל פעם שעברתי לידו אמרתי לו בהצלחה. נתתי נשיקה קטנה על הלחי והמשכתי. אחרי התוצאות הוא עבר לידי ולא אמר מילה". מחווה קטנה, אולי ילדותית, אבל כזו שממחישה עד כמה מהר אדיבות מתחלפת בחרם.

היא מודה שקשה לה להבין את הערך שבשנאה הזו. "לא הבנתי את הפואנטה", היא אומרת בפשטות, והוסיפה: "זה גורם לך לתהות אם יש בכלל ערך בכזאת שנאה". בעיניה, זה לא עניין אישי אלא תופעה רחבה יותר של היסחפות, כזו שמוחקת מורכבות ומחליפה מחשבה בסיסמאות.

הקהל מדבר, והפוליטיקה צורחת

למרות הכול, הקהל בבית אמר את דברו: "זה פשוט הדהים אותי". רפאל הופתעה במיוחד מהאהדה במדינות שבהן הסיקור התמקד רק בעזה: "עמדתי שם וידעתי שבחלק מהמדינות השידור לא עסק בי בכלל. ואז פתאום הבנתי שהקהל איתי". הנתק בין מנהיגים לצופים הפשוטים היכה בה, אבל גם נתן כוח.

בריטניה בלטה במיוחד: "אני רוצה להודות אישית לאנשים בבריטניה. נתתם לי את מספר הקולות הגבוה ביותר". מנגד הגיעו ההאשמות הקבועות על הצבעה לא כשרה: "ההצבעה פתוחה לכולם. אנשים מצביעים למי שהם מתחברים אליו. כשמדינות אחרות מקבלות תמיכה זה נקרא אהבה למוזיקה. כשזו ישראל זה פתאום חשוד".

"תחת סיסמאות של מוסר וצדק בוחרים בהדרה", היא אומרת. מדינות שמחרימות, זוכים שמחזירים גביעיהם, ושיח שמטשטש את הגבול בין תרבות לפוליטיקה. למרות הכול, רפאל לא מתרשמת: "כשמחזירים גביע, הופכים משהו שאמור לאחד לאמירה פוליטית". מבחינתה, מי שבוחר להחרים לא מציל את האירוויזיון אלא פוגע בו, ובעיקר בקהל שמחפש רגע אחד של חיבור אנושי.

השנאה שלא נשארת על הבמה

רפאל מודה שהדבר שהכי מפחיד אותה לא קרה באולם עצמו, אלא אחרי. "כשזה קללה, לא אכפת לי. אני יודעת שזה בא מבורות", היא אומרת, "כשאנשים כותבים לי 'אנחנו מחפשים אותך', זה כבר מפחיד". מבחינתה, זו הוכחה שהשיח סביב התחרות גלש הרבה מעבר למוזיקה.

היא קושרת בין מה שחוותה באירוויזיון למציאות רחבה יותר. "השנאה הזאת נשפכת לחיים האמיתיים", היא אומרת. "יהודים מותקפים ברחבי העולם. זה לא הגיע משום מקום". החרמות, לדבריה, אינן אומץ מוסרי אלא פחד מדיאלוג: "זה לא מוביל לשום מקום חוץ מפילוג עמוק יותר".

בכל זאת, היא מסרבת לוותר על שיחה: "מה שהייתי רוצה באמת לשאול זה כמה אנשים באמת חקרו. כמה עמוק הם בדקו". היא מזמינה מפגש ולא ויכוח: "תיפגשו איתי. שבו איתי. אני פתוחה לגמרי. אפילו מחר בבוקר". מבחינתה, גם אם הדעות לא ישתנו, האחריות לבדוק את הצד השני נשארת.

בסוף, בין הבוז לדגלים ובין מחיקות באינסטגרם לקולות מהקהל, יובל רפאל יצאה מהאירוויזיון לא רק עם מקום שני, אלא עם הוכחה שמוזיקה עדיין מצליחה להישמע גם כשעושים הכול כדי להשתיק אותה.