הדת חודרת למיינסטרים. לאט לאט, אנחנו עדים למגמה חדשה בתרבות הישראלית: מה שפעם היה פרטי, משפחתי ושקט הופך היום לחלק מהשפה של עולם הבידור. האמונה עוברת לקדמת הבמה. סרטונים של זמרות מתפללות לפני עליה לבמה הופכים ויראליים, שיעורי תורה מתועדים בסטורי, קודי קופון ללוקים צנועים ותשמישי קדושה.
השחקן והדוגמן עומר חזן החליט לאחרונה לקבל על עצמו שמירת נגיעה כחלק מתהליך התחזקות דתית. החלטה שהובילה לפיטוריו מהתפקיד בהצגה "צ'ארלי וחצי", בה לוהק לתפקיד הראשי, משום שסירב לבצע סצנות שכוללות מגע פיזי עם השחקנית שלצידו. אבל חזן הוא לא מקרה בודד, הוא רק חלק מתופעה רחבה יותר היום.
המגמה הזו ניכרת במוזיקה. אודיה אזולאי, למשל, הפכה את האמונה לז׳אנר מוזיקלי בפני עצמו "ילדה של אמונה", "הרב שלי אומר", "הכל לטובה", שירים עם מפיוטים משולבים עם ביטים של פופ שהופכים לפופולאריים גם מחוץ לעולם הדתי.
גם הזמר והשחקן שחר טבוך, לא מתבייש להיות גם וגם ומשלב את הקריירה והצבעונית שלו לצד תהליך החזרה בתשובה, עם ציציות שהן חלק בלתי נפרד מהלוק המנצנץ שלו ובנדנה שמשמשת ככיפה.
אבל דווקא בגלל זה, התופעה הזו מעוררת מחלוקת. הרי איך זה מסתדר שאודיה מופיעה בגופייה ומכנסיים קצרים ושרה על אלוהים, או שטבוך, שהוא גיי מוצהר, מדבר על קרבה ליהדות? זה בדיוק מה שממחיש עד כמה האמונה של היום כבר לא נמדדת לפי כללים של שחור ולבן. היא קיימת על סקאלה רחבה, קצת כמו החברה הישראלית בעצמה, שנעה בין חילוניים, מסורתיים, דתיים וחרדים. אין שחור או לבן.
זה אולי מה שהופך את התקופה שאנחנו חיים בה לכל כך מעניינת. עולם הבידור והזוהר מול עולם האמונה והרוח, שני עולמות שבעבר נראו מנוגדים לחלוטין, היום משתלבים זה לצד זה על אותן הבמות, לא אחד על החשבון השני.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו