ליקוש מנותקת? "פשוט אטימות"

לגיטימי להעלות תמונות מחו”ל כשהארץ בוערת? הבלוגרית ליקוש מנחם התחילה סערה ברשת בימים האחרונים כשהחליטה להעלות תמונות מהחופשה היוקרתית שלה בזמן שהיא תקועה בחו"ל. היא כתבה: “אני יודעת שאתם במקלטים, ולהיות רחוקה זה קשה יותר", כשדיברה על הגעגועים לבתה.

היא גם הסבירה שהיא מעלה תמונות של נופים "כדי להקל עליכם את השהות הסיוטית בממ"ד" ובו זמנית הבהירה שכל תגובה שלילית תיחסם כי "פה זה רק הרמות, זה העמוד שלי". הרשת געשה. עלתה השאלה האם זה מנותק שבזמן שיורים לפה עשרות טילים ולאנשים נהרסו הבתים להגיד ׳אראה לכם נופים להורדת הפאניקה?׳ ו׳אחסום תגובות רעות?".

למי בדיוק עוזרות התמונות האלה? מה בתמונה של נוף או קוקטייל או סלפי עם חברים עשירים אמור להרגיע מישהו שמתמודד עם אזעקות, חרדות, או אובדן? אם באמת רצית להעלות אסקפיזם אפשר לעשות את זה בדרכים אחרות. המקרה הזה מתווסף לשלל בלוגריות שמתחילת המלחמה אומרות "אסקפיזם". המילה הפכה למילת קסם שאפשר להדביק על כל פוסט נוצץ ולהפוך אותו לבעל ערך. אז לא, המילה "אסקפיזם" היא דרך להימנע מחיים לא נעימים. סוג של "בריחה מהמציאות" על ידי קריאה או צפייה בפעילויות מעניינות יותר.

אסקפיזם אמיתי זה אולי סרטון מצחיק, מידע מענין, משהו שגורם לצופה לשכוח לכמה שניות את מה שהוא עובר. לא עוד פוסט של "תראו איזה כיף לי בזמן שאתם סובלים אבל אני איתכם בלב" וכשזה בא עם טון של "אם לא מתאים לך הבעיה היא בך", זה כבר לא אסקפיזם. זה פשוט אטימות.

ברור שהמציאות המתמשכת שלנו תחת מלחמה יכולה להיות קשה לפעמים והדרכים האלו להתנתק יכולים לשמור על שפיות. אבל הייתם מצפים שבתחילתה של מערכה כזו קשה עם איראן, אפשר לקחת צעד אחורה, לחכות קצת עם התמונות, לא להוציא לאנשים את העיניים בשם "שפיות". או כמו שקורטני אמרה לקים פעם: "Kim, there’s people that are dying".