השבוע התפוצצו שתי פרשיות מרכזיות שבראשן עומד נושא מרכזי בחברה שלנו, תרבות האונס בישראל. בעיה חברתית חמורה, שנוגעת לא רק לעבירות מיניות אלא גם לתפיסות חברתיות ותרבותיות על מגדר וכוח. אמנם חלה עלייה במודעות הציבורית לנושא, אך במקביל, הנתונים מראים על תמונה מורכבת ומדאיגה.
סטטיסטיקות מראות כי כ-20% מהנשים בישראל חוו תקיפה מינית במהלך חייהן. במחקר שערכה הד"ר אביגיל מור בשנת 2009 נמצא כי 33% מהנבדקות עברו תקיפה מינית פיזית במהלך חייהן. עם זאת, מתוך כלל המקרים הללו, רק כ-10% מדווחות על התקיפה למשטרה. הסיבות לכך מגוונות וכוללות פחד מתגובה של הסביבה, חוסר אמון במערכת המשפטית ותחושת בדידות.
למה אתם מופתעים? רק בשבוע האחרון הפכנו את תלונתה האמיצה של מייה שם על אונס שעברה לכאורה למסכת שמועות וג׳וס כאילו הייתה זו תוכנית ריאליטי חדשה, מי מאמין למייה? עד ממש לא מזמן מי שישבה בכיסא הנוראי הזה, הייתה טאיסיה זמולוצקי, כאשר בפעם הראשונה אזרה אומץ ותיארה בפנים גלויות את אותו הסיפור הקשה לכאורה שהיא נלחמת עליו כבר למעלה מעשור.
אז למען מי שחושב שאחת מהנשים הללו היא בעלת מניעים נסתרים, תנו לי לסבר לכם את האוזן:
בישראל, סטטיסטיקות לגבי תלונות שווא מצביעות על כך שהן עומדות על כ-2% בלבד מכלל התלונות על אונס. אף אחת לא מרגישה גאווה אחרי שהיא מותקפת, ובטח לא חושבת על איזה קמפיין יצא לה מלדבר בפנים גלויות על הפצעים והבושה העמוקה שלה.
אז למה עדיין חשודים בתקיפות מיניות לכאורה מסתובבים חופשי? זה לא כי המתלוננת שיקרה, זה כי המערכת המשפטית בישראל מציבה אתגרים רבים בפני המתלוננות. אחד הקשיים המרכזיים הוא היכולת להוכיח אונס בבית המשפט. לפי החוק, העונש על אונס כולל שנים רבות של מאסר, אולם התהליך המשפטי עצמו יכול להיות קשה ומורכב. היעדר ראיות חד משמעיות, כמו תיעוד רפואי או עדים, עלול להוביל לסגירת התיק. ראו ערך שחרורו בעסקת הטיעון של מר שי אביטל אחרי התקפלות העדות נגדו. לכאורה.
View this post on Instagram
בשנים האחרונות, כ-70% מתיקי האונס שנפתחו נסגרים מחוסר ראיות או חוסר עניין לציבור. שמעתם? זה שאין ראיה פורנזית, לא אומר שהדבר לא קרה, ורוב התלונות נופלות מכיוון והן הופכות למילה שלו כנגד מילה שלה וכשהמילה ״שלו״ היא בין היתר העובדה שהוא מפורסם, כריזמטי, ידוע בציבור ונערץ משנה את מאזן הכוחות.
אז מה אפשר לעשות? יש צורך בשינוי מעמיק בשיח החברתי והמשפטי. בראש ובראשונה, להפסיק להאשים את הקורבן. זה לא משנה מה היא לבשה או עם מי היא הסתובבה. זה גם לא משנה אם בפעם אחרת קיימה יחסים בהסכמה עם אותו האדם. לא זה לא.
יש להקנות יותר סמכויות וכוח למתלוננות, לשפר את המודעות הציבורית לנושא, ולהגביר את ההשקעה בחינוך למניעת אלימות מינית. כמו כן, יש לפתח תוכניות לתמיכה בקורבנות אונס, כולל סיוע משפטי ותמיכה נפשית. למרות שהמודעות לנושא עולה, יש עדיין דרך ארוכה לפני שנצליח להעניק לקורבנות את ההגנה והכבוד המגיע להם. בינתיים, אולי תשמרו את חרושת השמועות והדעות על מתלוננות לעצמכם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
