הקלטת הראשונה שקניתי לנגן המוזיקה הייתה "Like a Virgin" של מדונה. או כמו שקראו לדברים האלה אז: קסטה, ווקמן ו"כמו בתולה". לצדה, אם הזיכרון המידרדר אינו בוגד בי, היה גם "פיץ העכבר מספר ושר". מאז ומתמיד הייתי ילד עם טעם מוזיקלי מגוון.
זה היה בסוף 1984 או קצת אחר כך. כמה שבועות קודם מדונה עלתה לבמת טקס ה-VMA הראשון בשמלת כלה, התגלגלה על הרצפה והפכה את "Like a Virgin" לרגע טלוויזיוני שהורים היו אמורים לא להבין וילדים היו אמורים לא לשכוח אף פעם.
42 שנה אחר כך היא שוב במרכז ה-VMA. הפעם בגיל 68, עם שבע זכיות, כולל אמנית השנה.
הרבה "עבר" בטקס של ההווה
עכשיו, אני יודע שמדונה נמצאת בקאמבק. אני יודע שהיא מוציאה מוזיקה. אני אפילו יודע, באופן כללי, שהיא עדיין מדונה. אבל להגיד שהקליפים שלה היו חלק משמעותי מהשנה המוזיקלית שלי יהיה שקר. אריאנה גרנדה ואוליביה רודריגו עברו אצלי הרבה יותר חזק ברדאר. יכול להיות שזה אני.
ליתר דיוק: ברור שזה גם אני. יש ניתוח אינטרנטי ישן של הרגלי האזנה, שהוליד בזמנו כותרות שלפיהן בערך בגיל 33 אנשים מפסיקים לגלות מוזיקה חדשה. לשמחתי, בגיל 51 אני עדיין מצליח למצוא מוזיקה חדשה שאני מתלהב ממנה. אבל כבר אין לי שום יומרה לחשוב שאני יודע מה בני 20 באמת שומעים, מי באמת חשוב להם ומה נחשב בעיניהם לאירוע.
אבל אולי הבעיה היא לא רק שאני זקן. הטקס של 2026 היה עמוס במדונה, נירוונה, סנופ דוג, מחוות לדולי פרטון ולג'ורג' מייקל ושלל רפרנסים לעשורים שבהם הקליפים עוד היו בלב של MTV, לפני שהריאליטי השתלט על חלק גדול מלוח השידורים.
המספרים מספקים תמונה מעניינת
והמספרים די מדהימים. מתוך 8.43 מיליון צופי הטלוויזיה של הטקס, רק כ-1.1 מיליון היו בני 18 עד 34. פחות משליש מהקהל היה בטווח 18 עד 49. יותר מ-7.6 מיליון מהצופים הגיעו בכלל דרך CBS.
זה לא אומר שצעירים לא ראו שום דבר מה-VMA. ברשתות נרשמו 31.1 מיליון אינטראקציות ו-159 מיליון צפיות בווידאו, אבל בנתונים שפרסמה הרשת לא הופיע פילוח גיל שלהן. בהחלט ייתכן שהקהל הצעיר פגש את הטקס בדיוק איפה שהוא פוגש היום כמעט כל אירוע תרבותי: בחתיכות.
מה שכן ברור הוא שהקהל שישב מול הטלוויזיה וצפה בטקס עצמו רחוק מאוד מלהיות קהל צעיר.
מדונה, כל פעם מחדש
וזה הופך את מדונה לבחירה כמעט מושלמת. ב-2003 היא חזרה ל-VMA למופע עם בריטני ספירס, כריסטינה אגילרה ומיסי אליוט, במחרוזת שכללה את "Like a Virgin". היא נישקה את ספירס ואת אגילרה על הבמה, ובאותו רגע נדמה היה שאנחנו רואים את מלכת הפופ מעבירה את הלפיד לדור הבא.
ההופעה ההיא הייתה בוקס בבטן. גם כי הייתי צעיר יותר והורמונלי יותר, אבל בעיקר כי הייתה תחושה שמשהו קורה עכשיו.
אצל מדונה של סוף שנות השמונים ותחילת הניינטיז, הדברים האלה באמת הרגישו חדשים. "Justify My Love", הספר "Sex", האלבום "Erotica", כל השילוב בין פטיש, עור, ויניל, BDSM, קוויריות ופופ מסחרי ענק.
מדונה כמובן לא המציאה אף אחד מהדברים האלה. תת-התרבויות האלה היו שם הרבה לפניה. אבל עבור נער ישראלי, ועבור רבים בעולם, בתחילת שנות התשעים היא הייתה אחת ממי שהכניסו אותן עמוק למיינסטרים. היא הפכה משהו מהשוליים למשהו שאמא ואבא היו צריכים לספק לו הסברים.
האם זה לא קצת חוזר על עצמו?
ב-2026, חלק גדול מהמופע שלה שוב נשען על הארכיון הזה. טוני וורד מהקליפ של "Justify My Love" הופיע על הבמה, ג'וליה גארנר הגיעה בלוק שמצטט את מדונה של תחילת הניינטיז, ואפילו חגורת "SEX" החזירה לחיים את הספר ההוא מ-1992.
הבעיה היא שהפרובוקציה עצמה בת יותר משלושים. Been there, done that. מה שהיה פעם מסוכן הפך לרפרנס.
כשג'וני מיטשל חזרה לבמה בשנים האחרונות, היא לא ניסתה לשכנע אף אחד שהיא עדיין אותה אישה שהייתה ב-1974. היא ישבה שם עם הקול שלה, עם הגיל שלה, עם ההיסטוריה שלה. אצל מדונה אני עדיין מרגיש לפעמים שהיא נאבקת לא כדי להישאר רלוונטית, אלא כדי להישאר באותו גיל.
וזה אולי בדיוק מה שה-VMA עושה עכשיו. הטקס שנולד כדי לסמן את הדבר הבא בעולם הפופ גילה שהדרך הכי בטוחה למשוך קהל היא להראות לו שוב את הדברים שהוא כבר מכיר.
וזה עבד. הרייטינג זינק השנה ב-51 אחוז והגיע לשיא של 11 שנים. הקהל הגיע. אבל קשה להתעלם מהאירוניה: פעם ראינו את ה-VMA כדי להבין מה הילדים עושים עכשיו. היום אנחנו רואים את מדונה ונזכרים במה שאנחנו עשינו כשהיינו ילדים.
