איך זה שגברים בתעשייה ממשיכים לעבוד לא משנה מה הם עושים ונשים מבוטלות על הרבה פחות? קניה ווסט לאחרונה הופיע בשתי הופעות סולד אאוט בלוס אנג׳לס, וזה קורה למרות שנים של אמירות גזעניות ואנטישמיות. התנהלות כזו הייתה אמורה לכאורה לסיים לו את הקריירה, אבל משום מה הקהל נשאר איתו, וגם הפרסום. הוא אפילו ניסה לקבוע הופעות בלונדון, אבל שם הסיפור התחיל להסתבך. ספונסרים גדולים כמו פפסי לא רצו לעבוד איתו בגלל העבר הבעייתי שלו, ואפילו דיוויד שווימר יצא בפומבי נגד ההופעה וקרא להפעיל לחץ.
אבל זה בדיוק העניין: גם כשהוא "נחסם" ומפספס הזדמנויות, זה קורה אחרי שהוא כבר מילא אולמות, כבר הרוויח, וכבר נשאר בתודעה זה לא רק קניה, זה דפוס של גברים בתעשייה. למשל טופאק, שהורשע בתקיפה מינית וגם ישב בכלא. וזה עדיין לא מנע מהמעריצים שלו ומהעולם להכתיר אותו "כאגדת ראפ" אחרי מותו.
כשמסתכלים על נשים בתעשיית המוזיקה, הסיפור נראה אחרת לגמרי. נשים מקבלות ביקורת קשה גם על דברים הרבה פחות חמורים. למשל ג'נט ג׳קסון, במופע המחצית של הסופרבול 2004 עם גסטין טימברלייק. רגע אחד לא מתוכנן הכתים לה את השם לשנים. היא כמעט נעלמה מהתעשייה לגמרי, בזמן שהקריירה של גסטין רק המשיכה לפרוח ולשגשג בלי שם השלכות.
או בריטני ספירס ב-2007 עם משבר אישי שהפך למופע תקשורתי אכזרי, ובסוף גם הוביל לכך שנלקחה ממנה השליטה על החיים שלה למשך יותר מעשור. דוגמה עדכנית יותר עם צ'אפל רואן, שספגה השלכות קשות בגלל תקרית עם מאבטח שלטענתה בכלל לא הייתה אחראי עליו, והמצב הסלים עד כדי כך שראש עיריית ריו דה ז'ניירו הטיל עליה איסור כניסה לצמיתות לפסטיבלי המוזיקה בעיר.
נשים בתעשייה מבוטלות שוב ושוב, לפעמים על תקריות קטנות בהרבה, לפעמים על רגעים אנושיים לגמרי או דברים שלא קשורים אליהן, אבל גברים בתעשייה גם אחרי סקנדלים חמורים ואפילו פשעים שהוכחו וישיבה בכלא חוזרים לבמות כאילו לא קרה כלום.
אז האם תרבות הביטול באמת קיימת, או שהיא פשוט עובדת אחרת לגמרי על גברים לעומת נשים?
כי בסוף, נראה שיש נשים שמאבדות הכל על טעות אחת וגברים שלא משנה מה יעשו, תמיד יקבלו עוד הזדמנות.
