המפורסמים כבר לא רוצים להיות מפורסמים? המון אמנים שפרצו בשנים האחרונות רוצים את התהילה, הכסף והאהבה מהקהל, אבל פחות מתחברים לצד הפחות זוהר של זה כמו פפראצי, חוסר פרטיות ומעריצים בכל מקום. הם רוצים את התוצאה של הפרסום, אבל לא את כל מה שמגיע איתו.
למשל הזמרת צ'אפל רואן. אחרי שנים שניסתה לפרוץ, ברגע שזה סוף סוף קרה היא התחילה להתעמת עם צלמים, פפראצי ואפילו מעריצים שרק ביקשו תמונה. מבחינתה היא "משנה את החוקים", אבל לא מעט אנשים רואים בזה חוסר סבלנות וזלזול ואומרים שאם זה לא מתאים לה היא תמיד יכולה להיעלם.
גם לולה יאנג היא דוגמה מעניינת. היא פרצה מאוד מהר בזכות הלהיט "Messy" אבל אחרי תקופה חוותה התקף חרדה על הבמה, ביטלה הופעות ונעלמה לחצי שנה כדי לעבוד על עצמה. מצד אחד זה מאוד אנושי, אבל מצד שני יש מי שטוענים שזה מראה על קושי להתמודד עם הלחץ שמגיע יחד עם ההצלחה.
בינתיים, כשמשווים לזמרות מהדור הישן, הן היו עולות להופיע גם כשהן חולות, פצועות או לא בטוב נפשי, ועדיין נותנות הופעה מלאה. היום יש תחושה שכוכבים צעירים מבטלים הופעות הרבה יותר בקלות, ויש קהל שמרגיש שזה כבר מגיע על חשבונו.
גם חברת להקת קאטסאיי מאנו, שבשיא ההצלחה של הלהקה שלה בחרה לקחת הפסקה מהופעות בגלל מצב נפשי, נכנסת בדיוק לשיח הזה. במקרה שלה ההנהלת הלהקה טענה שמדובר בהפסקה זמנית, בעוד המעריצים טענו כי הוא הודחה מהלהקה כי ׳לא אהבה לעבוד׳ ולא הגיעה לחזרות ולדברים שנקבעו בלוח הזמנים האינטנסיבי של הלהקה.
זה מעלה שאלה רחבה יותר האם דור ה- Z, פשוט לא מעריך פרסום כמו פעם? מצד שני, אפשר גם להסתכל על זה אחרת. יש מי שיגידו שיש משהו מאוד אמיץ בבחירה לעצור, לשים גבול ולשמור על הבריאות הנפשית. משהו שדורות קודמים פשוט לא העזו לעשות והגישה הזו גם מתחברת לאיך שהדור הזה חווה הצלחה מלכתחילה.
בואו נודה באמת, היום מספיק סרטון אחד ויראלי או שיר שמתפוצץ בטיקטוק כדי להפוך למוכר. בעבר, אמנים היו צריכים לעבוד קשה מאוד, להופיע בכל מקום אפשרי ולהתארח בכל תוכנית רדיו או טלוויזיה כדי לבנות לעצמם שם. היום ההצלחה מגיעה הרבה יותר מהר ולפעמים גם הבמות הגדולות מגיעות מוקדם מדי. יכול להיות שדווקא בגלל זה מגיע גם הלחץ ואיתו הקושי להתמודד.
מה אתם חושבים? מדובר בדור מפונק שלא רוצה לעבוד קשה, או בדור שמבין את המחיר של הפרסום ובוחר לשמור על עצמו?