בשבוע האחרון יצאו מאות מפגינים לרחובות ולטה במחאה נגד השתתפות מלטה באירוויזיון כל עוד ישראל נותרת בתחרות. במקביל, יותר מ-150 אנשי תרבות חתמו על עצומה פומבית הקוראת לפרישת המדינה מיידית. הפעילים טענו כי תרבות ואמנות אינן יכולות להיות ניטרליות בזמן מלחמה, בעוד הממשלה ניסתה לבלום את הלחץ בשם הדיאלוג והיציבות. כך הפכה תחרות השירים לזירת עימות ציבורית רותחת.
הרחובות מתמלאים בזעם
בשבת אחר הצהריים החלו מאות בני אדם להתכנס מול בניין הפרלמנט בוולטה, כשהם נושאים שלטים, דגלים וכרזות מחאה. בהדרגה הצטרפו אליהם אמנים, פעילים ואזרחים מן השורה, והאווירה הפכה טעונה. משם המשיכה הצעדה לעבר משרד התרבות, כשהתקשורת המקומית והבינלאומית מלווה כל צעד.
מהלך ההפגנה נשמעו קריאות כמו "No Music for Genocide" ו-"Boycott Eurovision", שחזרו שוב ושוב ברחובות הבירה. המפגינים הדגישו כי מבחינתם האירוויזיון איבד את תדמיתו כאירוע מאחד. במקום זאת, הם ראו בו במה פוליטית שמטשטשת מציאות קשה. לצד פעילים צעירים, בלטה גם השתתפותה של נשיאת המדינה לשעבר מארי לואיז קוליירו פרקה. רבים ראו בכך סימן לכך שהנושא חצה גבולות אידיאולוגיים.
הנאומים שהציתו את האש
על הבמה המאולתרת שנבנתה סמוך למשרד התרבות עלה אנדרה קאלוס מארגון Moviment Graffitti. הוא דיבר בקול נחרץ ואמר כי "שתיקה היא שותפות". לדבריו, מלטה ניצבת בפני בחירה היסטורית: או לעמוד לצד ערכים הומניטריים, או לשתוק ולהתיישר. הקהל הגיב במחיאות כפיים סוערות. איימי מארי אבלה המשיכה באותו קו תקיף ואמרה כי "מעולם לא עלה בדעתנו להפריד בין אמנות לפוליטיקה". היא הדגישה שיצירה תמיד קשורה למציאות החברתית.
גם נציגים מארגונים נוספים עלו לנאום. ג'ואנה ג'ביילי טענה כי "אנחנו לא נלחמים בשנאה, אלא בעוול". מריה גלאה מ-MEIA הוסיפה כי "תרבות היא גם ערכים ובחירות, לא רק מופעים". יחד, הנאומים יצרו חזית אחידה, מסר ברור. ודרישה חד משמעית לפעולה.
הלחץ על הממשלה
במקביל להפגנות ברחובות, פורסם מכתב פתוח שעליו חתמו יותר מ-150 אנשי תרבות. בין החותמים היו מוזיקאים, שחקנים, במאים ויוצרים מתחומים שונים. המכתב הופץ במהירות ברשתות החברתיות וזכה לתהודה רחבה. בתוך זמן קצר, הוא הפך למסמך מרכזי במאבק. החותמים טענו כי אירועים תרבותיים אינם ניטרליים. הם הזכירו את תקדים רוסיה, שהודרה מהאירוויזיון לאחר הפלישה לאוקראינה. לטענתם, המשך ההשתתפות לצד ישראל יוצר "נרמול" של אלימות. בכך, הם הציבו רף מוסרי ברור. לא רק עמדה אישית, אלא דרישה לאומית.
בנוסף, נטען כי מיליוני אירו שמופנים להשתתפות באירוויזיון יכולים לשמש לחיזוק התרבות המקומית. לטענתם, אמנים מקומיים זקוקים לתמיכה ארוכת טווח.
הממשלה בין דיאלוג לסערה
מול הלחץ הציבורי ההולך וגובר, שר התרבות אוון בוניצ'י סירב לשנות עמדה. הוא טען שמלטה צריכה להישאר בתחרות ולעודד "תרבות של דיאלוג". לדבריו, פרישה תסגור דלתות במקום לפתוח שיח. הממשלה ניסתה לשדר יציבות, אך המסר התקבל בחשדנות. פעילים טענו שהממשלה מסתתרת מאחורי סיסמאות כלליות. ברשתות החברתיות הופיעו אלפי תגובות ביקורתיות. רבים האשימו את הדרג הפוליטי בניתוק מהרחוב ואחרים דרשו משאל עם.
בין צעדות, מכתבים והצהרות, המדינה הקטנה מצאה את עצמה בלב סערה עולמית. השאלה שנותרה פתוחה היא פשוטה: האם מלטה תישאר על הבמה או תרד ממנה במחאה?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו