למה כל הגברים נראים הומואים? בשנות האלפיים קראו לזה מטרוסקסואליות: גבר מטופח, רגיש, אסתטי. אבל עם כוכבית ברורה - אל תטעו. אני סטרייט. זה היה רגע חשוב. אבל רגע מוגבל, גבריות שיכלה להתקדם רק אם היא מדגישה מה היא לא. היום המשחק השתנה. אנחנו רואים את הדור של גברים המפורסמים שפשוט מפסיקים לנהל את השיחה הזו: לא מצהירים, לא מכחישים ולא מתקנים פרשנות.
באד באני לא משחק עם מגדר הוא פשוט חי בעולם שבו זה כבר לא עניין, הארי סטיילס לא מטשטש זהות הוא מסרב לבחור אחת בשביל הנוחות של הקהל ובטלוויזיה כוכבי "יריבות לוהטת" שמסמנת רגע תרבותי ברור: שני גברים, מיניות גברית מפורשת והצלחה מיינסטרימית שלא דורשת התנצלות או הבהרה. פעם זה היה בלתי נתפס. היום זה פשוט קורה.
גם דמויות כמו פדרו פסקל או אלכסנדר סקארסגארד יושבות בדיוק על המתח הזה. מצד אחד גבריות קלאסית, כוח, כריזמה ומצד שני רוך. קריצה. סירוב להיסגר על הגדרה אחת. אבל כאן חשוב להיות כנים כי הגבריות החדשה היא לא רק חופש, היא גם מוצר תרבותי. בעולם שבו קוויריות מפורשת או מרומזת היא כוח סימבולי עצום ובעיקר מוכר קל מאוד להתקרב בלי באמת לשלם מחיר: להיות מסקרן, פתוח, לא מוגדר, אבל רק עד הנקודה שבה זה עדיין מוכר. בטוח. מיינסטרים.
ובכל זאת, בתוך כל הציניות, יש אמת אחת שקשה להתווכח איתה. עדיף גבריות שמשאירה מקום לפרשנות, מאשר גבריות שנשענת על פחד או הכחשה. עדיף דור שגדל על דימויים של גברים שמתחבקים, שמתבלבלים ושלא ממהרים להגדיר מאשר דור שמקבל מודלים של כוח דרך שליטה וכעס.
אז לא. הגבריות החדשה היא לא מושלמת. היא לפעמים פוזה, לפעמים אסטרטגיה. ועדיין בין פוזה לאמת יש שינוי אמיתי. אז לא, זו לא המטרוסקסואליות החדשה, זו גבריות שכבר לא צריכה להגיד מה היא לא.
