"אינני אנטישמי": קניה ווסט מתנצל

אחרי שנים של הצהרות אנטישמיות, סמלים נאציים והתנהלות שהרחיקה ממנו כמעט כל גוף מסחרי, קניה ווסט מפרסם התנצלות פומבית ומקיפה בעיתון המוכר "וול סטריט ג'ורנל". הוא מאשים פגיעה מוחית שלא אובחנה בזמן, מפרט על מאניה דיפרסיה והפרעה דו קוטבית, ומתעקש: "אינני נאצי. אינני אנטישמי. אני אוהב אנשים יהודים".

ההודאה, סוף סוף

ווסט פותח את המכתב בטון מתנצל שלא השמיע בעבר: "לפני עשרים וחמש שנים הייתי מעורב בתאונת דרכים ששברה את הלסת שלי וגרמה לפגיעה באונה המצחית הימנית של מוחי". מיד לאחר מכן הוא מוסיף כי אז "הפוקוס היה על הנזק הנראה לעין", בעוד ש"הפגיעה העמוקה יותר, זו שבתוך הגולגולת, נותרה בלתי מזוהה".

בהמשך הוא מפרט כיצד במשך שנים "לא בוצעו בדיקות הדמיה מקיפות" וכי "האפשרות לפגיעה באונה המצחית כלל לא עלתה". רק ב-2023, כך לדבריו, הגיע האבחון. "רק בשנת 2023 אובחנתי כראוי". את הפער הזה הוא מגדיר ככישלון רפואי ש"גרם לנזק חמור לבריאותי הנפשית".

הקו שהוא מצייר ברור: "אותו מחדל רפואי הוביל לאבחון שלי כבעל הפרעה דו קוטבית מסוג 1". הוא מודה כי באותן שנים פעל מתוך "שיפוט לקוי והתנהגות פזיזה" ומסכם בפשטות: "איבדתי קשר עם המציאות. ככל שהתעלמתי מהבעיה, המצב החמיר".

מהצלב הקרס אל החרטה

ווסט אינו מתחמק מהשיאים האפלים ביותר, להפך: "במצב השבור הזה נמשכתי אל הסמל ההרסני ביותר שיכולתי למצוא, צלב הקרס, ואף מכרתי חולצות שעליהן הופיע". הוא כותב זאת במפורש, ללא הסתייגות וללא ניסיון לרכך.

הוא מסביר כיצד המאניה עיוותה את תפיסת המציאות. "ההפרעה הזו משכנעת אותך שאינך זקוק לעזרה". לדבריו, "אתה מרגיש חזק, בטוח, בלתי ניתן לעצירה", בעוד שבפועל "אתה מאבד לחלוטין את אחיזתך במציאות". את התקופה הזו הוא מתאר ככזו שמלאה ב"רגעי ניתוק, שרבים מהם אינני זוכר כלל. עם זאת, הדבר אינו מצדיק את מה שעשיתי. אינני נאצי ואינני אנטישמי. אני אוהב אנשים יהודים", אמר. הוא מוסיף כי הוא "מתחרט ומבויש עמוקות" וכי הוא "מחויב לאחריות, לטיפול ולשינוי משמעותי".

לקהילה השחורה ולמי שנפגע בדרך

חלק גדול מהמכתב מופנה ישירות לקהילה השחורה: "הקהילה השחורה היא, ללא ספק, הבסיס של מי שאני". ווסט מודה כי אותה קהילה "החזיקה אותי לאורך כל העליות והמורדות, גם ברגעים האפלים ביותר".

ווסט אינו חוסך ביקורת מעצמו: "אני מצטער מאוד שאכזבתי אתכם". לדבריו, "חלק מהאנשים שאני אוהב יותר מכול התייחסתי אליהם בצורה הקשה ביותר". אותם אנשים, כך הוא כותב, "חוו פחד, בלבול, השפלה ותשישות" מול אדם שהיה "לעתים בלתי ניתן לזיהוי".

בהמשך הוא נוגע בעומק הנפילה: "בתחילת 2025 נכנסתי לאפיזודה מאנית שנמשכה ארבעה חודשים". הוא מתאר "התנהגות פסיכוטית, פרנואידית ואימפולסיבית" ומוסיף ביושר מצמרר כי "היו רגעים שבהם לא רציתי להיות כאן יותר".

דרך חזרה, בזהירות

לקראת הסיום, ווסט מנסה למקד מבט קדימה: "כעת, כשאני מוצא איזון ומרכז חדש באמצעות טיפול תרופתי יעיל, טיפול נפשי, פעילות גופנית ואורח חיים נקי". לדבריו, בתקופה הזו "חזרו אליי בהירות וכוח שהיו נחוצים לי מאוד". במאניה, כך הוא מודה, "איבדתי כל תחושת אחריות לכך". כעת הוא טוען שהוא מפנה את האנרגיה שלו ל"עשייה חיובית ובעלת משמעות".

לסיום הראפר כתב כי: "אינני מבקש רחמים או פטור מאחריות. אני לא מבקש סימפתיה או מעבר חופשי. אני שואף לזכות בסליחתכם". לסיכום כתב: "אני כותב היום רק כדי לבקש את סבלנותכם ואת הבנתכם בזמן שאני מוצא מחדש את דרכי הביתה".