"הייתי על הברכיים וצרחתי": קלואי קרדשיאן נזכרת בטראומה

בפרק החדש של הפודקאסט שלה, קלואי קרדשיאן פורטת את שברי הזיכרונות מהנישואים הסוערים עם למאר אודום, ומגלה סיפור שטרם סופר: כיצד הוא השמיד את היומנים שכתבה במשך שנים. באותו רגע, היא מספרת, הבינה שכל מה שהיה לה באמת נעלם בעשן.

על הברכיים מול האש

היא לא ציפתה לזה. היומנים האלה היו לה הכול: שנים של מחשבות, כאבים, אהבות, פחדים. כל שורה הייתה תיעוד של חיים פנימיים, משהו ששמרה רק לעצמה. לא מדובר במחברות סתמיות, אלא בפרקי חיים שנכתבו בדיו של לב שביר שמחפש תקווה.

כאשר אודום נתקל בהם במקרה, היא חשבה לרגע שהוא יעריך את ההשקעה, אולי יבין משהו עמוק יותר עליה. אבל המבט בעיניו השתנה. הוא התחיל לדפדף, לקרוא, ואז משהו השתבש. במקום התרגשות, באה האשמה.

"הוא פשוט זרק את הכול לאח. הייתי על הברכיים, צרחתי, בכיתי", היא נזכרת, "זה היה בשנייה אחת, ופתאום כל מה שהיה לי, נמחק". היא תיארה את התחושה כהלם, כאילו קטע מחייה נמחק לצמיתות. מאז אותו רגע, היא לא חזרה לכתוב, כאילו היד שלה איבדה אמון בנייר.

הפרנויה שבלעה את האמון

קלואי לא מנסה להסתיר את העובדה שלמאר היה במשבר. היא מספרת שהוא היה שקוע בפרנויות, באי-שקט ובמצבי רוח משתנים שלא איפשרו להם לחיות יחד באיזון. "הוא היה בתקופה קשה, הוא היה מאוד פרנואיד", אמרה, והוסיפה שזה השפיע על כל אינטראקציה ביניהם.

היא מספרת שהוא באמת האמין שהיא רושמת את מעשיו כחלק ממשימה סודית. "הוא חשב שאני כותבת דברים ושולחת אותם לממשלה או למישהו אחר. זה לא היה רק קנאה, זו הייתה חרדה עמוקה, חוסר יכולת להבחין בין מציאות לדמיון". היומנים הפכו, בעיניו, לכלי נשק נגדו.

כשהוא קרא בהם, הוא לא ראה רגשות. הוא ראה עלילה נגדו. כשהאמון נשבר, התגובה שלו הייתה אלימה, לא פיזית, אלא רגשית: "זה שבר אותי. לא רק בגלל ההרס של החפצים, אלא בגלל שהוא ראה בי אויבת. מישהי שמנסה להזיק לו, ולא את מי שניסתה לעזור".

צלקת שלא נמחקת

אף על פי כל מה שעברה, קלואי לא מתנערת מהעבר. להפך, היא לומדת לחיות איתו. "אני לא מתחרטת על הקשר הזה, אבל לא הייתי עושה את זה שוב. זה היה מטורף להינשא תוך חודש, לא הכרנו באמת".

עם השנים, היא למדה לשחרר את הצורך להיאחז בדברים חומריים. "אני כבר לא מחזיקה בחפצים. לפעמים אני כותבת משהו וזורקת. אני לא רוצה להיקשר שוב למה שעלול להישרף". מבחינתה, זה שיעור על זמניות, על האופן שבו שום דבר אינו בטוח באמת, אפילו לא הזיכרונות שלנו.

למרות הכל, היא מתגעגעת ליומנים ההם. "הם היו תרפיה בשבילי. חבל לי שהם לא איתי היום, כדי לראות כמה השתנתי". לדבריה, עצם היכולת לקרוא את עצמה מהעבר הייתה מעניקה לה פרספקטיבה: "זה תהליך מדהים, וכואב לוותר על היכולת הזאת להסתכל אחורה. אני מתגעגעת אליה, גם אם אני מפחדת ממנה".