לפני שהתאהבנו בזוגות של "חתונמי", התווכחנו על הרומנים ב"האח הגדול" ועקבנו באדיקות אחרי מה שקורה ב"אהבה חדשה", סיפורי האהבה שלנו הגיעו בעיקר מדיסני ומקומדיות רומנטיות. אז איך קרה שהחלפנו אגדות בריאליטי ועדיין נשארנו מכורים לאהבה?
עד תחילת שנות האלפיים, רוב סיפורי האהבה שצרכנו היו פנטזיה. הנסיך הגיע בדיוק בזמן, הבחורה הייתה מגלה שהיא אהבת חייו ואחרי כמה מכשולים בדרך הם היו מתנשקים והכתוביות עולות. אהבה הייתה היעד, סוף הסיפור.
אלא שאז הגיע הריאליטי ואיתו משהו חדש. במקום לצפות בשחקנים שנכתבו להם דיאלוגים, התחלנו לצפות באנשים אמיתיים שמנסים להבין אם הם בכלל מסוגלים להתאהב. פתאום אהבה היא לא רק הדייט המושלם על מסך הקולנוע, היא שני זרים שמתחתנים בלי להכיר, היא רומן שנולד בבית מלא מצלמות, היא אישה שצריכה לבחור בין כמה גברים או גבר שמתלבט אם להישאר או ללכת ואיכשהו, ככל שהאהבה על המסך הפכה לפחות מושלמת ככה הפכנו ליותר מרותקים אליה. אולי כי פעם צפינו באהבה כדי לחלום והיום אנחנו צופים בה כדי לחפש תשובות.
האם משיכה באמת יכולה להתפתח? מה יותר חשוב כימיה או ערכים? איך יודעים שזה האדם הנכון? כל אלה, כבר לא שאלות של אגדות, אלה שאלות של החיים עצמם.
בעיניי המעבר מדיסני לריאליטי מספר סיפור גם עלינו - גדלנו, התפכחנו והבנו שאהבה היא לא רגע אחד של נשיקה בגשם אלא מערכת שלמה של בחירות,פשרות, תקשורת, משברים וצמיחה.
למרות כל השינוי הזה, יש דבר אחד שנשאר בדיוק אותו הדבר, אנחנו עדיין אוהבים לצפות באהבה כי תכל'ס, עמוק בפנים, בין אם זו נסיכה מצויירת או זוג מ"חתונמי", אנחנו לא באמת צופים רק בהם, אנחנו בודקים שוב ושוב את השאלה הסופר אנושית - האם אפשר למצוא מישהו שיבחר בנו ואנחנו נבחר בו בחזרה?
בעיניי זאת הסיבה שסיפורי אהבה אף פעם לא יוצאים מהאופנה, רק הפורמט משתנה כי לפני שאנחנו צופים עוקבים או מגיבים, אנחנו בני אדם שרוצים להאמין שאהבה היא הדבר אמיתי.
