פצצה של פרס: הזכייה של "טהרן" באמי הבינלאומי לא מוצדקת

כמו אירוויזיון, כמו צרבת, ככה גם האמי הבינלאומי הוא אירוע שלא שמים לב לקיומו עד שלא זוכים בו.

זכייתה של "טהרן"בפרס סדרת הדרמה הטובה ל 2021 בטקס האמי הבינלאומי היא הישג כביר. בדרך לשם היא השאירה אבק ל-24 מדינות אחרות ששלחו מועמדים. ברור כי פסלון אמי מוזהב זו פסגת השאיפות של כל מי שמתחיל לעבוד בטלוויזיה. אבל עד כמה זה עוזר? לא הרבה. תשאלו את "נבסו" שזכתה בפרס הזה לפני שלוש שנים, אך זה לא עזר לה אפילו כדי לקבל שיבוץ קבוע בלוח השידורים של רשת.

כי מה בעצם שווה ההישג מלבד כבוד, הערכה, ראיונות בתקשורת ודלתות שנפתחות עבור המעורבים?"טהרן"כבר קיבלה עונה שנייה מהתאגיד. ההישג לא מסנוור את התסריט הקלישאתי, ששלח אתניב סולטןלקשקש בעברית ברחובות טהרן ולפוצץ לאיראנים את תוכנית הגרעין תוך דילוג מעל חורים שחורים בעלילה.

לכן טוב שמבקרי טלוויזיה הם לא אלה שמחלקים פרסים, וכל שנשאר לנו זה לנסות להבין כיצד סדרה שאפילו לא היתה הדרמה הכי טובה של כאן 11 השנה נבחרה אתמול לסדרה הכי טובה שנוצרה מחוץ לאמריקה.

כנראה הסיבה נמצאת בחיבה המוגזמת של העולם לסכסוכים של אחרים. העימות הישראלי איראני, שמתודלק בתקשורת העולמית במשך תקופה ארוכה עם תקיפות מסתוריות והצהרות לוחמניות של מנהיגים, מסקרן צופי טלוויזיה בינלאומיים המכירים את בסיס הקונפליקט. מכיוון שהסדרה נוברת ביחסים בין אויבים, זה הוסיף לה נקודות. יחד עם רומן לוהט בין צעיר איראני לסוכנת מוסד ישראלית, ורק הרעיון על הנייר שווה חצי פסלון.

"ואלס עם באשיר", "בופור", "חטופים", "פאודה", ועכשיו "טהרן". כשאין כאן מלחמות, נדמה כאילו הכי מצליח לנו זה למכור לגויים סדרות וסרטים המבוססים על סכסוכים מדממים עם שכנינו. אם יש משהו שמדינת ישראל טובה בו באופן עקבי זה לריב עם ערבים, ונהדר שבעולם יודעים להעריך ולחלק לנו פרסים על כך.