אני לא יודע מה עשיתי לעצמי, כשבחרתי דווקא בחודש הכי "גברי" שיש לצפות בדוקו העוסק בתולדות ההחפצה הנשית בקולנוע לתולדותיו. כמו בכדורגל, שווה להקדיש יותר משעה של צפייה בשביל כמה רגעי ההבקעה המרגשים שבהחלט קיימים בדוקו הזה.
הבמאית נינה מנֶקס לקחה יותר מ-175 קטעים מיותר מ-100 שנות הקולנוע. החל מ"חלף עם הרוח" ו"עיניים עצומות לרווחה", דרך הטיפול בנערות בונד, ועד להשוואות מתבקשות על איך מצלמים גברים בסרטים כמו "טופ גאן". בעזרת הדוגמאות, היא מנסה ומצליחה לחשוף את המניפולציות הוויזואליות שבהן משתמשת התעשייה הגברית. לדוגמה, ניתן לראות כיצד נוטים לצלם נשים בעיקר תוך התמקדות בחלקי גופן האינטימיים.
מנקס, מגובה בשלל במאיות ושחקניות בהוליווד, ניתחה את זוויות המצלמה, את העמדת התאורה ואת בחירת השוטים של נשים בקולנוע. ההבטחה הבסיסית לחשוף איך הסרטים המפורסמים בעולם המציאו וקיבעו את שיטת החפצת הנשים - יותר מראויה. התודעה שלנו מושפעת מהעמדת האישה בסצנות על המסך הגדול, על המסך הקטן ובהפסקות הפרסומות.
אבל כמה בעיות בסיסיות מונעות מהפרויקט רחב ההיקף לצלוח ולהותיר חותם אצל הצופה הסביר. בראש ובראשונה - מדובר בהרצאה מצולמת. על במה, מול קהל, מעבירה מנקס מצגת רצינית וכבדה, והטרמינולוגיה לכל אורכה לקוחה מקורסים למגדר שנה ג' בשילוב שיעורי בימוי וצילום מתקדמים. לצלוח את ים המושגים תוך ניסיון להבין למה ניקול קידמן מצולמת מזווית כזו או אחרת - זה לא בדיוק אירוע טלוויזיוני ידידותי למשתמש.
מנקס מציגה יותר מ-175 דוגמאות, רק שרובן לא באמת לקוחות מסרטים איקוניים, ולא מעט מהם בכלל זרים ומוזרים. היכולת להסביר דרך סרטים יפניים חברה שהקודים המגדריים שלה לא מוכרים מלכתחילה, היא כמו לפספס את הצופה מול שער ריק.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו