שנתיים עבדו ההולנדים על האירוויזיון הזה, אבל לא באמת ציפינו שהם יצליחו להתעלות על השואו שקיבלנו לפני שנתיים באירוויזיון של תל אביב. וגם אם נגיד שהם הצליחו, זה עדיין לא משנה את העובדה שהאירוויזיון היה ויהיה מסיבה מוזרה וגרנדיוזית עם מנחים במגוון גבהים וצבעים, ארסנל בדיחות עבשות, קריצה נוסטלגית, ומעריצים מושבעים שמנפחים את האירוע מעל לממדיו האמיתיים.
קורונה או לא, האירוויזיון עדיין מרגיש בדיוק אותו אירוויזיון. בערך מחצית מהזמרים הם יוצאי תחרויות ריאליטי שירה, והסגנונות שקיבלנו מהם אמש נעו בין בלדה שוויצרית דרמטית לחיקוי ליידי גאגא מקפריסין, דרך טכנו עם חליל מאוקראינה ובילי אייליש תוצרת בולגריה, ועד גלאם רוק איטלקי וכנפי מלאך נורבגי.
העפלתה של עדן אלנה לגמר, בעיצומה של הכתישה בעזה, הוכיחה פעם נוספת כי לאירוויזיון חוקים משלו. אם יש לך שיר טוב, ביצוע נהדר או גימיק מנצח, אז השפעות חיצוניות לא רלוונטיות.
יש הגיון בתפיסה שהתחרות בבסיסה היא א־פוליטית, אך גם אי אפשר להתכחש לעובדה שקיימת פוליטיקת אירוויזיון; למשל, כשמדינות מסוימות מפרגנות לאחרות באופן סיסטמטי בגלל יחסים היסטוריים, אוכלוסיות מעורבות, השפעות חברתיות או קרבה תרבותית משותפת.
האירוויזיון הוא מסיבת הנצנצים הגדולה בתבל, ושנתיים בלעדיו זה קצת יותר מדי עבור המכורים לדבר. הביצוע הנהדר של עדן אלנה אמש הוא הערך המוסף, אבל התוצאה הסופית באמת פחות חשובה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו