חנה לסלאו: "ההשמנה שלי הפכה לעניין לאומי"

את שנת הקורונה ניצלה חנה לסלאו כדי לכתוב מופע סטנד־אפ חדש: "מי מפחד מחנה לסלאו". את המופע היא כתבה ביחד עם דפנה זילברג, ובאחרונה החלה לרוץ איתו.

"שבועיים אחרי שהקורונה פרצה החלטתי שאני מתחילה לכתוב תוכנית יחיד חדשה", מספרת לסלאו. "שבע שנים רצתי עם המופע הקודם שלי, והרגשתי צורך לכתוב מופע חדש. זה קורה כשאני באיזושהי נקודת מפנה בחיים או כשקורה משהו שיש לי מה להגיד עליו".

אז מה יש לך להגיד הפעם?

"אני מדברת על הגעגועים שהיו לי לקהל, אפילו לבעלים שלי לא התגעגעתי ככה אחרי שנפרדתי מהם. אני מדברת על זה שאני לא בזוגיות, ושואלים אותי מהקהל 'למה את לא יוצאת? את נראית בשיא'".

את באמת עברת מהפך חיצוני.

"מהפך גדול, ירדתי 22 קילו. זה תהליך שלקח שנתיים. בהתחלה הורדתי פחמימות וסוכרים, ממש גמילה, והיום זה במשורה. בתקופה ששמנתי דיברו על זה בפאנלים. עסקו במצב הביטחוני, הכלכלי, ובהשמנה של חנה לסלאו. זה היה עניין לאומי. כששואלים אותי במופע 'למה את לא יוצאת?' אני אומרת 'סליחה? אני יוצאת איתכם. מה זה אם לא דייט? אתם בחושך, האור עלי, ורק אני מדברת. ככה זה דייט אצלי'. אני גם אומרת להם שדייט איתם הרבה יותר נעים מדייט עם גבר, כי אני יודעת מראש כמה זה יעלה לי. הבעל האחרון עלה לי המון", היא צוחקת, "ועוד בסוף מוחאים לי כפיים. יש יותר טוב מזה?"

התגעגעת למחיאות הכפיים.

"מאוד. מבחינתי זה לא מקצוע אלא דרך חיים. אני אדם אופטימי ולקחתי את הקורונה בפרופורציות. אני גם עושה סדרות וסרטים, אבל הבמה היא נמל־האם שלי. זה המקום שבו אני חיה ונושמת. המפגש שלי עם הקהל הוא מערכת היחסים הכי איכותית וארוכה שהיתה לי".

אז מה יש במופע שלא ידענו עלייך?

"אני מתחילה מזיכרונות, עם טעימה מדמויות כמו סבתא זפטה, ויוי הספרית וקלרה, אני לוקחת את הקהל למסע בילדות, מדברת על הטכנופוביה שלי, על האפליקציות שהחליפו את השירות, על הקורונה, על סקס, על טינדר".

לא פשוט לנסות להצחיק בתקופה של אחרי קורונה, טילים על ישראל, האסון במירון.

"נכון, אבל אני מציעה אסקפיזם של שעה וחצי. לבוא, לצחוק ולחזור למציאות. אנחנו חיים במדינה שחדשות לבקרים קורים בה דברים. אני מקווה שנחזור לשקט, לדו־קיום. אנחנו יכולים לחיות פה בשלום זה לצד זה. תיאטרון זה אסקפיזם, תמיד, ובוודאי בתקופות קשות".