בקצת פחות מארבע שנים, כותב שורות אלה כתב לגוף תקשורת זה ארבע ביקורות על אלבומים של לנה דל ריי. ממוצע של אלבום לשנה זה הספק כמעט בלתי נתפס עבור מוזיקאים, במיוחד כשמדובר בזמרת מבוססת שחובת ההוכחה כבר לא עליה מזמן.
אבל לדל ריי, מהזמרות המעניינות והחשובות בימינו, מעיין יצירה בלתי נדלה, והיא נחושה בדעתה להמשיך ליצור ולשחרר חומרים חדשים עוד לפני שאלה הקודמים הספיקו להתיישן. כעת היא עושה זאת שוב עם "Did You Know That There's a Tunnel Under Ocean Blvd", אלבומה החדש והתשיעי במספר, בעל השם שהדבר הכי מתבקש לומר עליו הוא – כמה לנה דל ריי מצידה.
זהו גם שמו של אחד השירים הבולטים והיפים בו, והוא נאמן לסגנון האיטי והחלומי של הזמרת ומכיל שורות מאוד אופייניות לה. "אהוב אותי עד שאוהב את עצמי" ואחרות. וכן, קליפורניה מוזכרת בו, זה בכל זאת אלבום של לד"ר. רגע אחר יפה במיוחד בו הוא "The Grants" הפותח את התקליט, ומתייחס למשפחתה (אליזבת גרנט הוא שמה האמיתי של המוזיקאית).
זה לא אלבום אחיד ברמתו – לא מעט בשל ההחלטה התמוהה של דל ריי לבנות אותו מ־16 שירים. זמן האזנה של כמעט 78 דקות יכול לאתגר גם את האדוק שבמעריצים, בטח כשלצד יצירות מרהיבות מסוג "Kintsugi" (היפהפה אך מדכא – אפילו במונחים של לנה) ו־"American Whore" (בו היא מזכירה קצת את טורי איימוס), מתקיימים להם שירים דומים לדברים שכבר שמענו מהזמרת.
ב־"Let The Light In" היא משתפת פעולה עם פאט'ר ג'ון מיסטי, עוד אמן חשוב בדורו, שלוקח אותה לכיווני האינדי־פולק שלו, והתוצאה נהדרת. ב־"Margaret" היפה היא חוברת לבליצ'רז (ההרכב של חברה ליצירה ושל טיילור סוויפט וזמרות אחרות, ג'ק אנטונוף). ב־"Peppers" ובקטע השני של "W&A" היא כבר ממש מוסרת ד"ש מימיה כליזי גרנט, ומשלבת בו טראפ, היפ־הופ ופסיכדליה. המפגש של דל ריי עם עברה מרתק, והוא בא לידי ביטוי באלבום מאוד מהורהר, קצת ארוך מדי, אך מתגמל בסופו של דבר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו