אזהרת ספוילר להתחלה של "לא זמן למות", הסרט האחרון בסדרת ג'יימס בונד: הוא נפתח בהאשטאג #לאזמןלספוילרים. כך שאם טרם צפיתם בו מסיבה תמוהה כלשהי – אולי העדפתם משהו מופרך אף יותר מסרט בונד ממוצע, נניח, תוכנית על זוגות שנפגשים בפעם הראשונה מתחת לחופה - זה הזמן לסגת. הכתבה שלפניכם גדושה עד אפס מקום בפרטים מוכמנים על הסרט החדש, תספיילר לכם בחדווה גם כמה מהפרקים הקודמים, ולקינוח, תנסה לחזות את העתיד הלוט בערפל של הסדרה. לא ראיתם את "לא זמן למות" ויש לכם רצון, ולו קל שבקלים, ליהנות? נא להתרחק.
אתם עוד כאן?
ברצינות, מנקודה זו והלאה הכל הולך.
זו התראה אחרונה בהחלט. לא יינתנו התראות נוספות.
* * *
ובכן, אלו החדשות ועיקרן תחילה. ב"לא זמן למות" עובר ג'יימס בונד (דניאל קרייג, שחותם כאן את כהונתו כסוכן הבריטי) שורת טלטלות הרות גורל, בלתי נתפסות במונחי הסדרה. הוא מתחייב לאישה אחת – ד"ר מדלן סוואן (לאה סדו), שבה התאהב ב"ספקטר", הפרק הקודם והמפוהק משהו; הוא מופתע, ודי מאושר, לגלות שהוא אבי בתה של מדלן – מתילד (ליסה-דורה סונה), בת 5 מתוקה שבובת הארנב שלה עוצמתית ומשכנעת יותר מכל מערכת נשק שהופיעה בסרטים עד כה; והוא – הלם! – מת, בסצנה הירואית, עתירת דמעות ונטולת קריצות, שבוודאי תיזכר כאחת המרשימות בתולדות הסדרה. או כפי שאל באנדי היה מסכם זאת: מהרגע שבו בונד עבר ממכונית אסטון מרטין לג'יפ משפחתי, לא נשארה לו ברירה אלא לסיים את חייו.
מי שעוקב אחרי הסדרה לאורך 59 (!) שנותיה, בוודאי נוכח שיוצריה לא מיהרו לתקן את מה שבעיניהם אינו שבור. קל להאשים את הסרטים בשבלוניות ובנוסחתיות, אם כי להגנתם יש לציין שאת הנוסחה הם עצמם המציאו. על חמישה יסודות מתבסס סרט בונד: הגיבור, הנבל (ועוזריו), נערת בונד (לפחות אחת), הגאדג'טים הנלווים (כולל המכונית) וכמובן הפתיחה, שמורכבת מפריים אגדי של בונד יורה לעבר המצלמה והצופים, מסצנת פרה-קרדיטים רוויית אקשן - ומשיר הנושא, המלווה בסיקוונס ויזואלי שמצליח להיות יפהפה ואווילי בעת ובעונה אחת. וישנו המשפט ההוא עם המרטיני וישנה כמובן הפראזה האלמותית "בונד, ג'יימס בונד", אבל לא נציין את המובן מאליו.
ובל נשכח את העלילות, שגם מי שלא ראו סרט אחד בסדרה מסוגלים לדקלם אותן מתוך שינה: בונד נשלח לעצור פשע בקנה מידה עצום/לסכל זליגת נשק שובר שוויון לידיים הלא נכונות/למנוע מלחמת עולם שלישית/להציל את העולם מהשמדה בידי מטורף עשיר/כל אלה ביחד. והוא תמיד מנצח, שהרי הוא אלוף בירי/קרב פנים אל פנים/נהיגה מהירה/טיסה/שיט/צניחה/צלילה/גלישה/סקי; מצויד במיטב הטכנולוגיה שפיתחו אנשי הביון הבריטי וצוותי ההפקה האומללים; ומעל הכל – חמוש בכריזמה מתפרצת וביכולת לירות משפט שנון בדיוק ברגע הנכון, רצוי לאחר שהקסים את גיבורת המשנה הנשית או הכניע יריב זחוח. התגלמות של פנטזיה גברית ילדותית? במה מושלמת לתוכן שיווקי של מותגים בינלאומיים מובילים? הזדמנות לטוס-באמצעות-שליח למדינות אקזוטיות, בייחוד בימי קורונה? כל התשובות נכונות.
כך שטה לה הסדרה במשך עשורים, עם חיסוני בוסטר של מודעות עצמית כדי לשמור על עניין, עד שהגיע דניאל קרייג ב"קזינו רויאל" (2006) וטרף את הקלפים (תרתי משמע, כן? כי קלפים. וקזינו. סליחה, זה היה חזק מאיתנו). המטרה בגיוס קרייג למערכה היתה להחדיר בדמות עומק, פגיעות ואנושיות - תכונות שמקומן לא יכירן בסרטי בונד - וכך לברוא מרגל שעדיין חומק היטב מקליעי הרעים, אבל אינו חסין בפני פגעי הגיל, ספקות ושברון לב. לפעמים העסק דופק כמו שעון יוקרה מהסוג החביב על בונד, למשל ב"קזינו רויאל", ב"סקייפול" המצוין (2012) וברוב חלקי "לא זמן למות" החדש; ולפעמים מדובר בהחמצה, כמו ב"קוואנטום של נחמה" (2008) שלא סיפק ולו טיפת נחמה, וב"ספקטר" (2015) שבו השלם היה קטן בהרבה מסכום חלקיו.
קרייג עוזב את התפקיד אחרי שהשאיר בסוכן הוד מלכותה "קצת ממני, ואני בהחלט מאוד גאה בזה", כפי שאמר לאחרונה בראיון בלעדי למוסף "שישבת". בונד אמנם כבר לא איתנו, אבל כתוביות הסיום של "לא זמן למות" הבטיחו, כמו בכל שאר הסרטים, ש"ג'יימס בונד עוד ישוב". אך לאן עשויה הסדרה להמשיך מכאן? באיזה שחקן, או באיזו שחקנית, תתגלגל רוחו של 007? כיצד ישנה הפרק הבא את הנוסחה הקלאסית? והאם בכלל יהיה אפשר לראות בו סרט ג'יימס בונד, או חלק מסאגה חדשה לחלוטין? על השאלות האלו השתדלנו לענות בכתבה שלפניכם. נסייג מראש: מעט מאוד ידוע כעת על הסרט ה-26 בסדרה, והקו בין עובדות, ניחושים מושכלים ומשאלות לב פרועות מתברר הפעם כדק להחריד. עם זאת, במובן מסוים אין רקע הולם יותר ללידתו של בונד חדש: בדיוק במרחב הביניים הזה, בין המציאות הרציונלית לפסגות הדמיון והספקולציה, המרגל האהוב עלינו מרגיש בבית.
007 הבא/ה: מנוער/ת ומעורבב/ת
אחרי שון קונרי, שיצק לתפקיד את הצ'ארם שכולנו מכירים, והיה אולי היחיד שגילומו את בונד נאמן לדמות המרגל החלקלק מהספרים המקוריים של איאן פלמינג, בלי לחרוג לטריטוריית הרמבו של הסרטים המאוחרים; ואחרי ג'ורג' לייזנבי, שעד לסדרה עסק בעיקר בדוגמנות ועזב את התפקיד בזעם אחרי סרט אחד, "בשירות הוד מלכותה" (1969) המהנה בדיעבד; ואחרי רוג'ר מור, שהוסיף לקשיחות של בונד מימד הומוריסטי, אפילו ליצני (זו לא רק מטאפורה, למרבה הצער: ב"אוקטופוסי" מ-1983 הצופים נאלצים לסבול דקות ארוכות של מור בחליפת ליצן עם פאה ג'ינג'ית, ויש בסרט רגעים מטופשים אף יותר); ואחרי טימותי דלטון, שנסך על פני הדמות דוק של קדרות מהורהרת, והסרטים בכיכובו לא רעים אך זקוקים נואשות למעט שמחת חיים בונדית; ואחרי פירס ברוסנן, שפשט ולבש את האפיונים של כל קודמיו לפי הצורך, וסחט את הנוסחה המסורתית עד שלא היתה ברירה אלא ליצור אחת חדשה; ואחרי דניאל קרייג, שכפי שפירטנו לעיל סובב את הספינה בנחישות וברגישות – למי מחכות הנעליים הגדולות לאין שיעור של 007?
אמנם המאמצים ללהק מחליפ/ה לקרייג צפויים להתחיל רק בשנה הבאה, והסרט ה-26 בסדרה יראה אור ב-2024 לכל המוקדם, אבל בורסת השמות כבר רותחת. בתקופה של ניפוץ מחיצות מגדריות וגזעיות, סל האופציות גדול מתמיד: טום הארדי ("מקס הזועם", "ונום"), רגה ז'אן פייג' ("ברידג'רטון"), סם היואן ("זרה") וטום הידלסטון (סרטי "הנוקמים") הם רק חלק ממי שהוזכרו כמועמדים לקבל את הלפיד ואת המרטיני; אבל נוכל לחשוב על אפשרויות רדיקליות בהרבה, שגם יקבעו תקדים. חלקן מופיעות כבר ב"לא זמן למות": עם פרישתו הזמנית של בונד מהביון הבריטי, נודע לו שהקוד 007 עבר בהיעדרו לסוכנת נעמי (לשאנה לינץ', השחקנית השחורה הראשונה שמוכתרת במספר המחייב), המוכשרת וחדת הלשון לא פחות ממנו. לאורך הדרך היא משתפת איתו פעולה באופן הדוק, לא עומדת בצילו אף לרגע ומשפריצה עוצמה ותותחיות לכל הכיוונים, באופן שמסמן אותה כיורשת פוטנציאלית. מועמדת מסקרנת אחרת מהסרט האחרון היא דמותה של הסוכנת הקובנית פאלומה (אנה דה ארמס, בהופעת אורח אדירה שלמרבה הצער מסתיימת לפני שתספיקו להגיד "אנה דה ארמס"), שאפילו בונד היהיר לא יכול אלא לומר לה "היית מצוינת" אחרי שתושייתה מצילה את שניהם.
אם באישה בתפקיד הראשי עסקינן, אפשר להעלות גם תרחיש שבו "הכל נשאר במשפחה" – ושהשחקנית שתלוהק כסוכנת הוד מלכותה תגלם את מתילד, בתו של המרגל, שחייה יתעצבו בצל יתמותה. הכיוון הזה נרמז ממש בשניות הסיום של הסרט, שבהן מדלן מתחילה לספר לילדה הרכה את סיפורו של האב שלא תכיר לעולם. "בונד, מתילד בונד" – נסו לגלגל את זה על הלשון.
הנבל הבא: העולם אינו מספיק
כמו כל האמיתות החשובות בחיים, גם את האמת על הנבלים של ג'יימס בונד תמצת ג'רי סיינפלד בצורה מושלמת: "מציבים את הבחור הכי טוב בעולם מול הבחור הכי רע בעולם, ובסוף אתה מחבב את שניהם במידה שווה". לא יהיה מוגזם לקבוע שהנבלים יכולים לרומם או להפיל סרט בונד, ושבמיטבם הם מרתקים ממש כמו הגיבור שנשלח לעצור אותם. מה בעצם הם רוצים? אם נענה בכנות, בדיוק מה שבונד רוצה: פרוסה גדולה ככל האפשר ממנעמי החיים, לנקום יפה במי שפגע בהם (לגישתם), ולהיות הטובים ביותר בתחומם - טרור, סחר בסמים, צבירת ממון וכוח (דוגמאות לא חסרות, אבל קשה להתעלות על אוריק גולדפינגר בעל האובססיה לזהב, בגילומו של גרט פרובה) וכמו 007 עצמו, הפצת כאוס מבוקר בשירות כוחות גדולים מהם. "שנינו מחסלים אנשים במטרה להפוך את העולם למקום טוב יותר. אני רק רוצה לעשות את זה בצורה נקייה ומסודרת", אומר לבונד הנבל של "לא זמן למות", מומחה הלוחמה הביולוגית לוציפר סאפין (רמי מאלק הנהדר בדרך כלל, שכאן דווקא נותן הופעה מעט מאכזבת. ומה נסגר עם השם לוציפר? "ד"ר איוול" כבר היה תפוס?).
יציאתו של "לא זמן למות" לאקרנים עוכבה פעם אחר פעם, עוד לפני הקורונה וביתר שאת אחריה. לא פלא, אם כך, שרבים טוענים כי הנגיף הצליח להדביק גם את העלילה ולחלחל למזימה של סאפין: להשתמש במערכת הנשק "הראקלס", שאותה גנב ממעבדה עלומה במערב, כדי להפעיל ננו-בוטים קטלניים מבוססי התאמת דנ"א, העוברים מאדם לאדם באמצעות מגע ועלולים להרוג מיליונים. נשמע מוכר עד כדי מסיבת עיתונאים של רה"מ במהדורה של 20:00? לא נכחיש זאת.
אם מדובר בחוש נבואי מופלא מצד המפיקים או בשכתובים נמרצים של התסריט בהשפעת המגיפה, כנראה לעולם לא נדע; אבל כן נוכל להצביע על מקרה אחד שבו הסרטים דייקו בתחזית. ב"מחר לנצח", הסרט ה-18 בסדרה, הנבל הוא טייקון התקשורת המגלומן אליוט קארבר (ג'ונתן פרייס הנפלא), שלוקח את המרדף אחר דיווחים בלעדיים צעד אחד רחוק מדי: הוא משסה את צבאות בריטניה וסין זה בזה במטרה לגרום למלחמה, רק כדי שתאגיד המדיה הבינלאומי בראשותו יוכל לסקר אותה ולקבל זכויות שידור נוספות במזרח אסיה. "מילים הן הנשק החדש, לווינים - הארטילריה החדשה", מכריז קארבר, וכמו חוזה בכך את עידן הפייק ניוז, את פרשת קיימברידג' אנליטיקה ואת המציאות שבה ראשי ממשלה יורדים מהבמה בשל חשד להטיית סיקור. מתבקש לראות בקארבר מעין אבטיפוס לנבל הבונד הבא; תארו לכם את 007 במאבק נגד מנכ"ל נכלולי של רשת חברתית חובקת עולם, שמפיץ מידע כוזב בשירות פוליטיקאים מושחתים וטרוריסטים כדי להשפיע על מערכת בחירות, או מעביר את סודותיהם של הגולשים לחברות ענק כדי שאלו יוכלו לשלוט בהם כבובות על חוט. מדובר כמובן בתרחיש אימים מטורף, שאין סיכוי שיתממש בעולם האמיתי. נכון?
נערת בונד הבאה: המרגלות שאהבו אותי
"אני חושבת שאתה דינוזאור סקסיסט ומיזוגן", מטיחה M בבונד בתחילת "גולדן איי" (1995), וגם לאדוקים שבחסידיו ברור שהיא צודקת. אין טעם להכביר מילים על היחס של 007 לנשים; מספיק לצטט בהקשר זה את במאי "לא זמן למות" קארי פוקונאגה, שבראיון בספטמבר האחרון הגדיר את בונד של הסרטים המוקדמים כאנס. "היא אומרת 'לא לא לא', והוא אומר 'כן כן כן'. היום זה לא היה עובר", התייחס פוקונאגה לסצנה מ"כדור הרעם" (1965), שבה המרגל כופה על אישה לשכב איתו בתמורה לכך שלא ישתף את מעסיקיה במידע העלול להביא לפיטוריה, ואף מציין במפורש: "אני מניח שאפשר לקבוע מחיר לשתיקה שלי".
ובכל זאת, אף שלאורך רוב הסדרה מצטייר בונד כדוש מחפצן נשים, לא נוכל להתכחש לאבולוציה שעברו הפרטנריות שלו במשך השנים. מעלמות נאות במצוקה שמחכות לישועת בונד שתגיע כהרף עין, הן הפכו לא פעם למי שמחלצות אותו מן המיצר. ראו למשל את דומינו (קלודין אוז'ה) מ"כדור הרעם", שיורה בלארגו (אדולפו סלי) ממש כשהוא עומד לחסל את גיבורנו המסתבך הסדרתי; או את נטליה סימיונובה (איזבלה סקורופקו), ש"בגולדן איי" מבצעת הסחת דעת ברגע הקריטי - וכך מספקת ל-007 הזדמנות להעניק לאלק טרווליאן המנוול (שון בין), סוכן 006 שעשה הסבה מקצועית לטרור, את המוות שכה מגיע לו. חלק מנערות בונד, כמו וויי לין (מישל יאו) מ"מחר לנצח" (1997) ו"ג'ינקס" ג'ונסון (האלי ברי) מ"למות ביום אחר" (2002), הן קולגות שלו בעסקי הריגול, וככאלה לא נופלות ממנו בכישורי הלחימה או בחריפות השכל, אלא רק במספר השורות בתסריט.
אבל את המהפך האמיתי בנערות בונד חוללו חמשת סרטי קרייג, שביגרו את המרגל ההולל והחליפו את המפגשים המזדמנים עם נשים בזוגיות משמעותית, בהנחה שאפשר לבנות יחד משמעות כשמנסים להרוג את שניכם ללא הפסקה. וספר לינד (אווה גרין), נערת האוצר שמלווה את בונד במשימתו לגרום לארגון ספקטר להפסיד הון עתק במשחק קלפים, רואה בקלות את היצור הרגיש והמפוחד שמסתתר מאחורי החזות המחוספסת, והאינטימיות והחום ביניהם מגיעים לשיאים שהסדרה טרם ראתה עד אז. בונד מתאהב עד מעל הראש, וגם צלקת הבגידה שהיא מותירה בו – לאחר שהיא גונבת את כספי הזכייה ומעבירה אותם לאנשי ספקטר הסוחטים אותה – לא מונעת ממנו לפקוד את קברה בתחילת "לא זמן למות" ולהכריז בקול נוגה: "אני מתגעגע אלייך".
בונד מוסר את ליבו בשנית לד"ר מדלן סוואן, אם בתו מתילד, שקבעה תקדים כנערת בונד הראשונה שמופיעה ביותר מסרט אחד. הרצון שלו לחלוק את חייו עם מדלן מביא אותו לפרוש משורות ה-MI6, לפחות עד שהצורך להציל את העולם עולה שוב בתחילת הסרט; והאהבה שלו למשפחתו החדשה עזה כמוות: כשהוא מגלה שהודבק בידי סאפין בננו-בוט שהוטען בקוד הגנטי של אהובתו ובתו, הוא מבין שכל מגע שלו עימן יביא להריגתן. או אז הוא נוכח שדרכו בעולם הזה הגיעה לסיומה - ומוותר על ניסיון להציל את עצמו ממתקפת טילים שעומדת לפגוע בבניין שבו הוא נמצא. שיחת הטלפון האחרונה בינו לבין מדלן, רגע לפני שאש התופת ניתכת עליו ממרומים, תגרום גם למבקרי קולנוע ציניים למלמל פתאום שנכנס להם משהו לעין.
לא משנה מי תלוהק כנערת בונד הבאה, בדבר אחד אין ספק: המעריצים והמעריצות לא יקבלו חזרה לימים שבהן שותפותיו של המרגל היו יפות ושותקות, ולא יסכימו להתפשר על המורכבות והעומק שהגיבורה הנשית תביא עימה. והערה אחרונה: בהמשך לסעיף על שאלת זהותו/ה של 007, לא מן הנמנע שנערת בונד הבאה תהיה בכלל נער.
הגאדג'טים הבאים: Q של נחמה
מראשית ימיה היתה הסדרה בבחינת גן עדן לילדים מגודלים חובבי טכנולוגיה, בכפוף לכלל "כמה שיותר הזוי, יותר טוב". אקדח מוסווה בסיגריה, חומר נפץ בשפופרת משחת שיניים, שעון יד בעל כוח מגנטי, משקפי רנטגן, מכונית מצוידת ברובים וברקטות, מכונית הניתנת לשליטה מרחוק ללא נהג, מכונית בלתי נראית (אמנם חשאית, אבל אי אפשר להשוויץ בה), תרמיל ריחוף, להביור בחמת חלילים – כולם היו חלק מהארסנל של בונד. פה ושם גם הרעים זכו להשתמש בשדרוגים שלא יזיק למוסד לשקול, למשל להב מורעל החבוי בחוד הנעל; הפיתוח הזה, שבו משתמשת רוזה קלב (לוטה לניה) בסיום של "מרוסיה באהבה" (1963), גרם לזרים להביט בחשש בנעליה של השחקנית לאורך תקופה לא מבוטלת.
כמו בהיבטים אחרים של הפורמולה המוכרת, גם בתחום האביזרים שינו סרטי קרייג את המגמה. באחד הרגעים המשעשעים ביותר ב"סקייפול", וייתכן שאף בסדרה כולה, פוגש בונד את Q (בן וישו) כדי לקבל את הצעצועים החדישים של אגף הציוד ב-MI6. לתדהמתו, נמסרים לו שני פריטים בסיסיים בלבד: אקדח ומכשיר קשר. "ציפית לעט מתפוצץ?", עוקץ Q את בונד, "אנחנו כבר לא כל כך מתעסקים בדברים כאלה".
לא מופרך להמר שהשאיפה לפשטות תישמר גם בסרט הבא ובאלו שיבואו אחריו. זו תהיה החלטה נבונה מצד היוצרים: הפיתוחים הטכנולוגיים הם האלמנט הראשון ביצירה שעלול להתיישן, כך שמי שמבסס עליהם את עיקר כוח התנופה של הסרט, דן אותו לחיי מדף קצרים במיוחד – כמה מגוחכות, לדוגמה, נראות היום סצנות החלל של "מונרייקר" (1979)? כפי שסרטי קרייג מוכיחים, התמקדות בדמויות, במאווייהן, בחלומותיהן ובמניפולציות שהן מפעילות אחת על השנייה תמיד מעניינת יותר מפלפולים על חימוש או ביצועי רכב. אחרי ככלות הכל מדובר בסרטי ריגול, ומרגל טוב הוא אמן החדירה לנבכי נפשם של אחרים.
שיר הנושא הבא: לעולם אל תגיד לעולם לא
משירלי באסי ועד פול מקרטני, מטינה טרנר ועד שריל קרואו, ממדונה ועד אדל, מגארבג' ועד כריס קורנל – רבים זכו לכבוד לבצע שיר נושא לסרטי ג'יימס בונד, במידות שונות של הצלחה. כל שיר בונד טוב אפוף הילה גרנדיוזית, אבל לא כל שיר בונד גרנדיוזי הוא בהכרח טוב; "לא זמן למות", מישהו? שיר הנושא שביצעה בילי אייליש אמנם זכה בגראמי עוד לפני שהסרט יצא, אבל טובי המדענים עדיין חוקרים אם לא מדובר בקאבר לשיר הנושא של הסרט הקודם, "ספקטר", רק בגרסה מלחששת יותר.
כך או אחרת, בשאלה מי יבצע את השיר בסרט הבא אנחנו כבר חורגים למחוזות הפנטזיה האישית. לא מעט זמרים והרכבים יעמדו באתגר בגבורה, אבל יש כמה שממש נולדו לצלוח אותו - כמו פורטיסהד, שהצליל האלקטרו-ווינטאג'י שלהם הושפע מאז ומתמיד מסרטי ריגול ומסרטי בונד בפרט (רק תקשיבו לשירים כמו "Sour Times" או "Seven Months"), וכנקודת בונוס: הם בריטים גאים. גם ביורק, במצב רוח מתאים וקליט דיו, תוכל לנפק שיר בונד מעולה. ומכיוון שבלי זווית ישראלית אי אפשר, הרשו לנו להציע את נוגה ארז, שמזמן פיצחה את השיטה להשגת סאונד בינלאומי, מסתורי ועל-זמני, ושחלק מהקליפים שלה מזכירים סרטי ג'יימס בונד בזעיר אנפין. אם זה יקרה, זכרו שאנחנו היינו הראשונים לזהות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו