חשוב לי להבהיר: הגעתי לאולם הקולנוע שבו הוקרן "רכבת הקליע" במצב רוח מצוין ועם חשק עז לצפות בסרט קיץ כיפי ומטופש. בכל זאת, אנחנו כבר מתקרבים לאמצע אוגוסט, ומה היה לנו עד עכשיו? את "אהבה בשחקים 2" (שהיה אחלה)? את "ת'ור 4" (שהיה סביר)? את "המיניונים: עלייתו של גרו" (שסיפק לי שעה וחצי של שינה מתוקה ונטולת חלומות)? בוודאי תסכימו איתי שמדובר בהיצע דל ועלוב למדי ביחס למה שהורגלנו אליו בשנים שלפני הקורונה.
על כל פנים, למרות אהבתי לז'אנר שבו פועל הסרט ועל אף חיבתי חסרת הגבולות לבראד פיט החמוד (שמככב בתפקיד הראשי), 20 דקות בלבד הספיקו לי כדי להבין שהישועה לא תגיע מכיוונו של "שובר הקופות" המצ'וקמק הזה. בעיקר מכיוון שמדובר בסרט אקשן קומי ותזזיתי, שמגיר דליים של זיעה במאמץ לשכנע את צופיו שהוא "מגניב"; במיש־מאש מתיש שכל כולו גניבות, מחוות ורפרנסים לסרטים מוצלחים הרבה יותר של קוונטין טרנטינו וגאי ריצ'י; בקשקוש מקושקש שמבקש לשלב באלגנטיות ובקלילות בין האלימות המסוגננת והבלתי פוסקת של "ג'ון וויק" לבין ההומור האינפנטילי/שנון של "דדפול", אך בפועל נכשל במשימתו מכל כיוון ובכל מובן.
"רכבת הקליע" (שמבוסס על רב־מכר מאת קוטארו איסקה) מתרחש על רכבת מהירה שמחברת בין טוקיו לקיוטו, ובמרכז עלילתו ניצבים כמה מתנקשים מקצועיים שנתקלים זה בזה במהלך יום עבודה שגרתי. בראד פיט מגלם את "ליידיבאג", מחסל מנומס ומזדקן עם כובע טמבל שמאוד מושפע מהעצות שהתרפיסט שלו נותן לו. ארון טיילור ג'ונסון ("קיק אס") ובריאן טיירי הנרי ("אטלנטה"), לעומת זאת, הם "למון" ו"טנג'רין" - שני רוצחים בריטים שמלווים את בנו הסורר של מלך העולם התחתון של יפן חזרה לאביו, שמכונה "המוות הלבן". ג'ואי קינג ("דוכן הנשיקות"), מצידה, היא "הנסיך" - דמות קטלנית ומסתורית עם אג'נדה משלה (שהולכת ונחשפת בהדרגה). וכמובן יש עוד כמה דמויות שצצות בהמשך, כדי שלא יהיה לכם יותר מדי משעמם, חלילה.
הבעיה העיקרית של "רכבת הקליע" היא ששום דבר שקורה בו אינו מקורי, מעניין או שנון בשום צורה. הדמויות השונות מנהלות ביניהן שיחות ארוכות ומשמימות לחלוטין סביב נושאים כמו שמות הקוד המגוחכים שלהם, קארמה ומזל (אני די בטוח שהשיחות האלה אמורות להיות מצחיקות, אבל לכו תדעו), וכדי להפוך את העניינים לעוד יותר גרועים, יש גם דמות אחת שלא מפסיקה לקשקש על "תומאס הקטר". בלי להגזים, יש כאן אולי 35 אזכורים לסדרה המצוירת הזאת, כשאזכור אחד היה מספיק בהחלט.
בין שיחה לשיחה יש גם מכות, כמובן, אבל שיא התחכום של הסרט מגיע בדמות קרב שמתרחש בקרון השקט של הרכבת. כך שבין אגרוף לבעיטה ולדקירה יש הפסקות קצרות של כמה שניות, שבהן אישה זקנה עם פרצוף מעצבן עושה למרביצים "ששששששש!", ככה עם האצבע ליד הפה. נקרעתי מצחוק. סתם, לא באמת.
וכך זה נמשך ונמשך ונמשך, ובדיוק כשתחשבו שזה עומד להיגמר, זה נמשך עוד קצת. בראד פיט ועמיתיו למקצוע רצים במעלה ובמורד הקרונות בחיפוש אחר מזוודה מלאה בכסף, הולכים מכות אחד עם השני (מבלי שאף אחד מהחפים מפשע שמסביב יתערב או יגיד משהו בעניין), ומספרים בדיחות ממש איומות.
בתוך כך, הבמאי דיוויד ליטש ("דדפול 2", "ג'ון וויק 1"), שהיה בעברו הפעלולן של בראד פיט, ממלא את המסך בהסחות דעת מגוונות - כמו פלשבקים מיותרים, שחקנים מפורסמים שצצים להופעת אורח של כמה שניות, שירי פופ מוכרים שמושרים ביפנית ועוד. בשלב מסוים הוא אפילו משליך אל תוך המיקס נחש סופר־ארסי (שגרם לי להתגעגע לסרט הסופר־משעשע והסופר־גרוע "נחשים על המטוס"). אבל גם זה לא עוזר.
מלבד קטע אגבי אחד, שבו בראד פיט מתנצל בפני מישהי שמדממת למוות מעיניה על כך שהוא עושה לה הסגברה, שום דבר ב"רכבת הקליע" לא הצליח להעלות אפילו חיוך קלוש על שפתיי. בזבוז זמן מוחלט. ובחיי שבאתי ליהנות! לא נורא. you can't win them all. לפחות המזגן באולם עשה את העבודה שלו כמו שצריך.
"רכבת הקליע", ארה"ב 2022
ציון: 4
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו