ב"החמדנים", ספר הפרוזה הרביעי שלו, ירמי פינקוס רוקח מתוך החומרים השחורים ביותר - מחלה קשה, חרדת מוות, ניצול קשיש - מופע ליצנות צבעוני עתיר נצנוצים. הספר מוגדר כקומדיה - כותרת המשנה שלו היא "קומדיה מחיי האמנים" - אבל נכון יותר יהיה להגדיר אותו כפארסה. אין כאן הומור דק, סובטילי, מעודן. זה הומור של מצבים מופרכים, הפרשות גופניות וסטריאוטיפים עדתיים, שלא מתאמץ יותר מדי להסוות את חיבתו לצדדים הנמוכים של החיים, אבל עושה זאת במלוא הברק.
הגיבור והמספר, בנימין בּוֹבֵּק, צייר בוהמייני שמתקרב לגיל 70, נמצא לכל הדעות בימיו האחרונים. אך בעוד הוא מסרב להכיר במותו המתקרב ומכחיש את הגידול הצומח בבטנו, ריח המוות - או ריח הכסף - עולה באפם של כל הסובבים אותו. הם חגים סביבו במעגלים מזמזמים וזוממים בלי הפסקה על ירושתו הדשנה. התוצאה היא קרנבל של תככים שמתרקמים סביב הגולם שבמעגל - זה שאין לו מושג מכלום ורק רוצה להמשיך ולחיות בדיוק כמו שחי מאז ומתמיד: לזלול ולסבוא ולצייר את יצירתו הגדולה האחרונה.
זהו קרנבל לא רק בגלל הקצב התזזיתי של האירועים, או בגלל סילוני הקיא שמושפרצים כמו קונפטי והדם שניגר כיין. מקורו של המונח קרנבל הוא במילים Carne Levare, שפירושן באיטלקית עתיקה "סילוק הבשר" - שכן בנצרות האירופית בישר הקרנבל על שבועות של צום והינזרות מהנאות גופניות שבאו מייד אחריו. אבל פירוש השם גם מעיד על כך שהמוות, היינו כיליונו העתידי של הבשר, נעוץ בלב חגיגות הבשר שבקרנבל.
בובק וחבר מרעיו, שחוגגים את החיים הטובים בתל אביב בעודם שקועים במותו הקרוב של בובק, חיים בקרנבל בלתי פוסק, שמערבב בין מוות וחיים - או למעשה בין מוות והכחשת מוות. כמו שמסביר בובק: "כולם מרעישים בתוף ללא הרף כדי לכסות על דממת האַיִן שהולכת וקרבה אלינו בצעדים של חתול".
גם הדמויות של "החמדנים" מזכירות תחפושות בקרנבל יותר מאשר אנשים בשר ודם: יש בהן ממד שרירותי כמעט. הפמליה החמדנית שמקיפה את הגיבור היא אוסף של קריקטורות שטוחות במכוון: השחקנית הדיווה, האמנית המזרחית הלסבית הווכחנית, הסופר התפרן והמתקרבן, השכנה התימנייה חמת המזג וכו'. כולם סטריאוטיפים מהלכים על שניים. עם זאת, כולם נבדלים זה מזה רק בתחפושת שאותה הם לובשים, כי תחתיה הם חמדנים ומניפולטיביים באותה מידה. אף אחד מהם לא חושף מעמקי נפש; לכולם יש רק פני שטח - וציוריים להפליא.
הנה ככה מתוארת אישה חמדנית אחת: "בהמה דקה, מזוּוֶתת... לחיים שקועות, חוטם אדום דולף, הפרצוף מעוטר תלתלים אפורים קטנים, עגום, כרגיל - כולה חולי", ואדון אחר הוא: "קטן קומה - חוטם זקור - שיניים קטנות - פאה נוכרית זולה מונחת ברישול על הפדחת". גם המספר לא חושף על עצמו הרבה יותר מאשר את פני השטח. הוא Bon Vivant שבסך הכל רוצה להמשיך לחיות טוב גם בעודו גוסס, ועם כל עליבותו אין אצלו פינות אפלות במיוחד, פרט לסתירה המגוחכת בין הצהרותיו החוזרות ונשנות, "אני בריא כמו סוס בלגי", לבין התקפי השיעולים, ההקאות, הסחרחורות והנפילות למשכב, שפוקדים אותו פעם אחר פעם.
בדמויות שטוחות כשלעצמן אין שום פגם. בטח שלא במסגרת של קומדיה כזאת בסגנון מולייר, שלא מתעניינת בחקר המעמקים של כל אחת מהנפשות הפועלות אלא בחולי חברתי קולקטיבי, שמנגע כמעט את כל מי שנמנים עם חבורת האמנים האינטרסנטיים והמזויפים המקיפים את הצייר הנודע בובק. דווקא הרוח הליצנית הזאת, השטחית כביכול, בכוחה לחשוף אמיתות חברתיות תת־קרקעיות, ברוח אמירתו של הורציוס Ridentem Dicere Verum, כלומר לומר את האמת על דרך הצחוק.
אבל איזו אמת נגלית מבעד לליצנות של "החמדנים"? שהאמנים הם נצלנים, חמדנים ומניפולטיביים? שכולנו כאלה? האם זאת בכלל אמת נסתרת? האם חמדנות היא בימינו תכונה מבישה שזקוקה לקומדיה כדי להסתתר מאחוריה, או שרדיפת בצע היא כיום מין ספורט ואף עניין להתגאות בו?
פינקוס פורס ב"החמדנים" פארסה קרנבלית מושחזת המשופעת בבדיחות פאנץ', דיאלוגים מלאי עזוז וסימני קריאה ("אין לי שום כוונה להתנצל על זה!") וממתקים מילוליים שעצם הגייתם גורמת עונג חיכי (כמה מענג לגלגל על הלשון "פערפאלאך", "שרשוּחה", "תאכלעס" ו"פסיכוּשקָה"). הסגנון הקצרני והקצבי שלו נקרא לפעמים בקצב כמו חמשירי: "העליתי זכרונות - הרביצו כמה חיקויים של קולגות - צחקנו עד דמעות - קינחנו בקוניאק צרפתי - דיברנו על האחים קרמאזוב - נעשה לי לא טוב - פרשתי לשירותים - הקאתי קצת".
רוח נמרצת ועולצת כזאת היא נדירה ומרעננת בימים אלה בנוף ספרותנו, הנוטה אל הווידויים המהוססים, שותתי הטראומה. אבל עם כל הברק של "החמדנים", יש בהומור שלו גם צד קהה. זה לא הומור מהסוג שמרעיד את המיתרים, מפשיט אותנו מכל המגננות, משאיר אותנו עירומים פתאום ומביא אותנו להציץ הצידה, לוודא שאיש לא רואה את מה שחשף הצחוק.
זה הומור שנון ומבדר, קודר וגרוטסקי במידה - אבל לא מסוכן. הוא משחק עם סטריאוטיפים שמוכרים לנו מאינספור מקורות תרבותיים קודמים - מיהודי העיירה המדובללים של מנדלי מוכר ספרים דרך התבוסתנים הכרוניים של חנוך לוין, ועד להגזמות המביכות והצפויות של סרטי הבורקס - והעובדה שהדברים מוכרים לנו כל כך גם מכתיבה את אופי הצחוק שלנו.
אנחנו צוחקים מהחמדנים האלה פעמיים: בפעם הראשונה כי הם פתטיים, ובפעם השנייה כי אנחנו כבר מכירים אותם, והפתטיות שלהם היא חלק בלתי נפרד מאיתנו ומהתרבות היהודית־ישראלית כמו שאנחנו מכירים אותה. החמדנות שלהם לא מאיימת, היא ביתית ומשפחתית, אולי אפילו לאומית, והקומדיה של פינקוס בטח שלא מבקשת להוקיע אותם או ללעוג להם, אלא רק להזכיר לנו שאנחנו כולנו, בסופו של דבר, שייכים לאותה בדיחה.
ירמי פינקוס / החמדנים, כתר, 280 עמודים
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו