הרומן החדש של הסופר הבריטי זוכה פרס הבוקר ג'וליאן בארנס פותח בשאלה הפרובוקטיבית (אך המוכרת): "מה הייתם מעדיפים: לאהוב יותר ולסבול יותר או לאהוב פחות ולסבול פחות? זאת לדעתי, בסופו של דבר, השאלה האמיתית היחידה".
הפתיחה הזאת, והטון הנחרץ שלה, הם אירוניים. לא רק משום שאנחנו לא באמת יכולים למדוד - בטח שלא בזמן ההתאהבות - כמה חזק אנחנו אוהבים, ולא רק משום שגם האהבות שנראות לרגע גדולות־מהחיים עשויות להיראות, במבט לאחור, מזויפות, נרקיסיסטיות ופגומות. אלא בעיקר משום שלקראת סוף הספר עולה פקפוק בעצם הרעיון ש"אהבה גדולה" היא דבר שיש לשאוף אליו בכל מחיר; פקפוק בהנחה שאהבה גדולה, על אף הסבל הגדול שהיא מביאה איתה כל כך הרבה פעמים, היא שם־נרדף לחיים ששווה לחיותם, ובלעדיה החיים הם כישלון.
מכאן גם שם הספר, "הסיפור היחיד". בפתיחה מסביר המספר ש"לרובנו יש רק סיפור אחד" שראוי לספר אותו (טענה שמופרכת בהמשך), וגם אם הוא לא אומר את הדברים במפורש, אנחנו בדרך כלל מצפים שהסיפור הזה יהיה קשור לאהבה, או לאובדנה.
כך גם עולה מתוך המוטו לסיפור, שהוא ההגדרה ל"רומן" על פי מילונו הקלאסי של המילונאי והסופר האנגלי סמואל ג'ונסון, משנת 1755: "סיפור קטן, בדרך כלל על אהבה". השאלות האלה, על הקשר בין האהבה לבין סיפור־חיים, הן לב העניין כאן: למה אנחנו חוזרים אל סיפורי האהבה, מה אנחנו מחפשים בהם? מה אנחנו מנסים להבין על האהבה דרך הסיפור, שאי אפשר להבין בשום דרך אחרת? ומה נשאר לנו מסיפור האהבה אחרי שאנחנו מספרים אותו לעצמנו שוב ושוב?
"הסיפור היחיד" שומר את רוב התהיות האלה לחלקים המאוחרים יותר בספר. בחלקו הראשון הוא מספר סיפור אהבה קטן־גדול שמתיישב עם ההגדרה המילונית של ג'ונסון: המספר, פול, היה בן 19 כשחזר הביתה, אל פרוור רדום דרומית ללונדון, בסוף השנה הראשונה באוניברסיטה. אמא שלו לוחצת עליו להירשם למועדון הטניס המקומי, בתקווה שהיא יתפוס איזה "כריסטין נחמדה ובלונדינית" ויביא איתה 2.4 ילדים. אבל במקום זה, הוא פוגש את סוזן מקלאוד, אישה מצחיקה וחכמה בת 48, נשואה ואם לשתי בנות גדולות ממנו, והם מתאהבים - אהבה שמעוררת הרבה הרמות־גבה, עוינות וניכור.
סיפור האהבה של פול וסוזן לא מאתגר רק את הנורמות השמרניות של תקופתו: הוא מאתגר גם את הנורמות המתירניות של תקופתו. על אף שהסיפור מתרחש על רקע תנועת ה"אהבה החופשית" של שנות ה־60, זה לא סיפור על מיניות משוחררת או חניכה מינית בנוסח "גברת רובינסון" ו"הבוגר" (1967). סוזן היא לא האישה ה"בשלה" שבסופו של רומן קצר ועתיר תענוגות ופינוקים תחזיר אחר־כבוד את חניכהּ הצעיר אל חיקן הלגיטימי של בנות גילו. במקום שהאהבה לסוזן תהיה אפיזודה צדדית קצרצרה בחייו של פול, היא הופכת לסיפור האהבה המרכזי בחייו, שנמשך יותר מעשור, ומשליך על כל המשך חייו.
גם לחניכה המינית אין בסיפור האהבה הזה תפקיד משמעותי. סוזן ביישנית וחסרת ניסיון משמעותי (היא לא שוכבת עם בעלה), ובספר כמעט שאין תיאורי מין. לא משום שלא היו יחסי מין בין פול וסוזן, אלא משום שלא המין היה העניין, אלא התנודות הרגשיות שהביאה איתה האהבה.
והתנודות האלה הן העיקר כאן. סיפור האהבה עצמו מחזיק רק בערך שליש מהספר. בשני השלישים האחרים הטקסט משנה צורה וטמפרמנט. מה שבשליש הראשון מסופר במתיקוּת רבה, נאיבית קצת, מנקודת מבטו של הצעיר המאוהב, מתכסה בשני החלקים הבאים בעננוּת קודרת. סיפור האהבה הופך להיות סיפור על אהבה - המהרהר, כבר מתוך עמדה מפוכחת ולמודת־סבל, על המחירים העצומים ששולמו.
השינויים האלה באים לידי ביטוי גם במעבר מגוף ראשון לגוף שני ושלישי. בעוד החלק הראשון מסופר בקולו של פול המבוגר הנזכר בפול בן ה־19 ומשחזר את מבטו בגוף ראשון קרוב ואינטימי, בחלקים הבאים נכתבים ברובם בגוף שני נוזפני ("אתה"), שמוכיח את פול על הטעויות שעשה ביחסו אל סוזן, ובגוף שלישי מרוחק ומנוכר ("הוא"). הוא כותב: "אהבה ראשונה מתרחשת תמיד בגוף ראשון שאין בלתו. הייתכן אחרת? וגם בזמן הווה שאין בלתו. נדרש לנו זמן כדי להבין שיש גופים אחרים וזמנים אחרים".
הספר הזה מזכיר כמה מספריו הקודמים של בארנס (הידוע שבהם "התוכי של פלובר", ולאחרונה גם "אין מה לפחד" ו"תחושה של סוף") לא רק בתמות החוזרות בכמה מהם - החיים בפרברים, האובססיות, הגיבור המבוגר המתבונן לאחור בחייו - אלא גם ביכולת הרטורית המרהיבה שלו. בארנס יוצר לגיבוריו שפת אוהבים פרטית - כל מיני משפטים ודיאלוגים קצרים שהם חוזרים עליהם - שמשמעויותיה מתחלפות לאורך השנים. השפה הופכת להיות המראה שמשקפת את תהליכי ההתבגרות וההתפוררות שעוברים על פול וסוזן, כשאותם משפטים ממש, שפעם הצחיקו אותם כל כך, והיו סמל החיות שלהם, הפכו לעדות לכל מה שנמחק.
אבל אצל בארנס, לא רק משפטי האהבה נמחקים, אלא גם המשפטים על האהבה. בחלק האחרון של הסיפור פול אוסף בפנקס רשימת משפטים על אהבה, שכמעט את כולם הוא מוחק בסופו של דבר, כי הם נראים בעיניו שקריים או בנאליים. יש ביניהם משפטים מופרכים־מראש כמו "אהבה פירושה שלעולם לא צריך להתנצל" ויש משפטים ששורדים כמה מחיקות כמו: "באהבה, הכל נכון ולא נכון גם יחד; זה הנושא היחיד שאי אפשר לומר עליו משהו מופרך", או "כל אהבה, מאושרת או אומללה, היא אסון אמיתי ברגע שמתמסרים לה לחלוטין".
המסקנה שלו, בסופו של דבר, היא שאי אפשר לתפוס את האהבה באמצעות הגדרות, שהמדיום היחיד שבו אפשר לנסות לתפוס אותה הוא הסיפור. אבל גם זה, מתברר, לא לגמרי ממומש, לפחות לא בספר הזה, שככל שהוא ספר חכם ומהנה, לא באמת מצליח ללכוד את "מהות האהבה", ומה שעולה ברשתו הוא בעיקר הצורך הכפייתי שלנו לרדוף אחריה ולנסות להגדיר אותה.
ג'וליאן בארנס / הסיפור היחיד, תירגמה מאנגלית: מיכל אלפון, הוצאת מודן, 242 עמ'