"הלו סבא, בוקר טוב, איך מפעילים טנק?"

"ורק אז אני הבנתי, רק אז נפל לי האסימון, שזה לא דבר נורמלי. לא צריך לנרמל את זה. קודם כל ולפני הכל, עוד לפני הסיפור של 7 באוקטובר, זה לא בסדר שיש בכלל ממ"ד, זה לא בסדר שאנחנו צריכים לרוץ בכל פעם שיורים עלינו טיל. זאת לא שגרה שצריך להשלים איתה בחיים".

הציטטה הזו, מפיה של גלי אילון בת ה־15 מכפר עזה, בולטת למדי בתוך "יום אחד באוקטובר", אסופה של עדויות מ־7 באוקטובר שראתה אור בעריכתם של יאיר אגמון ואוריה מבורך. לזכותם של עורכי הספר יש לומר שהם הקפידו על רבגוניות. הסיפורים האישיים הכואבים מאוד שהביאו לוקטו מפיהם של מבוגרים וצעירים, נשים וגברים, ערבים, יהודים, בדואים, עובדים זרים, חילונים ודתיים.
אין בספר נקודת מבט אחת, וגם לא אידיאולוגיה אחת, אבל הפוקוס ברור: סיפורי גבורה שלדברי העורכים, נועדו לשמש אלומות של אור למען האורות הבאים. ככאלה, הם מדגישים את המעשים יוצאי הדופן שאגמון ומבורך כותבים עליהם בהקדמה: "איך ייתכן שזכינו לחיות כאן, על האדמה הזו, לצד אנשים כאלה קדושים".

התשוקה קרסה

"יום אחד באוקטובר" כולל 40 עדויות מיום שבת 7 באוקטובר. הוא נפתח בסיפורה של שי־לי עטרי. בעלה, יהב וינר, נרצח בכפר עזה, והיא הצליחה בקשיים רבים להימלט עם בתם התינוקת. עטרי, המספרת את סיפורה בגוף ראשון, מכניסה את הקוראים אל פרטי הפרטים האינטימיים של חייה טרם אותו היום: היכן הכירו, עם אילו טראומות נפשיות התמודדו שניהם קודם לכן, איך התאהבו, מה הכינו לארוחת הערב, למה החליטו לעבור לקיבוץ. המעטפת הזו, שקיימת גם בסיפורים האחרים בקובץ, מייצרת קרבה גדולה פי כמה מכל מה שיכולים להציע כתבה עיתונאית או ראיון טלוויזיוני, ובעקבותיה - גם רמה אחרת של רגש, ואולי אפילו קצה של הבנה.

"באותם הימים", מספר אגמון, "עבדתי על סדרת רשת שבה צעירים היו אמורים לדבר על הסכסוך הישראלי־פלשתיני, וחשבתי שזה הנושא הכי חשוב והכי מוזנח. לסדרה קראו 'המילון של הסכסוך'. כל פרק היה מוקדש למילה אחרת, והיו בה המון ראיונות עם חוקרים וחומרי ארכיון, הכל כבר היה ערוך ומוכן. בגלל העבודה על הסדרה כבר עקבתי אחרי הטלגרם של חמאס, של תנועות לשחרור עזה, והייתי מחובר מאוד לערוצי תוכן פלשתיניים, כך שבבוקר שמחת תורה כבר ראיתי גופות בנחל עוז, ראיתי את האירוע, ובעיתונות הישראלית עוד לא מצאתי שום דבר. הייתי בהלם. הימים עברו, תל אביב היתה מופגזת, וכל מה שאני עשיתי היה לראות סרטונים ולצעוק על הילדים שלי. קיבלתי הצעות לביים דברים - אבל סירבתי לכולן, כי בכלל לא ראיתי את עצמי יוצא מהבית. ממש הרגשתי איך אני הולך ונכבה, והתשוקה היצירתית שלי קרסה לגמרי".

מבורך: "כשקראתי את השיחה עם תומאס הנד, שנאמר לו שבתו אמילי נרצחה, הבנתי שחייבים להדגיש את הרגע שבו מישהי מהקיבוץ רצה אליו ואמרה: יש מישהי שראתה את רעיה נחטפת עם שתי הבנות שלה, אבל יש לה רק בת אחת! - וכך הוא הבין שהשנייה היא אמילי"

בשבוע שאחרי 7 באוקטובר, מבורך, העורכת הראשית של הוצאת הספרים קורן מגיד, החלה להקשיב דווקא לסיפורי הגבורה שעלו מתוך אותו הטבח, וכך גם חברי המערכת בהוצאה. "שמנו לב שאלה סיפורים מנחמים מאוד שנותנים תקווה", היא אומרת. "חשבנו שהחברה הישראלית זקוקה לחיבוק כזה. הבנו שזה צורך מיידי, ולכן גם עשינו מאמץ להוציא את הספר כמה שיותר מוקדם".

בשלב זה, מבורך, שאהבה את ספריו הקודמים של אגמון, התקשרה אליו עם ההצעה לכתוב את הספר, אך כפי שאגמון מתאר, "כמו כולם - נפנפתי גם את אוריה". מבורך התעקשה, ואחרי "סאגה קטנה", כפי שאגמון מגדיר זאת, הוא החליט "לנפנף אותה בדרך אחרת. אמרתי שאני מסכים לכתוב ספר כזה, אבל שאני צריך צוות של מראיינים, כי אני בכלל לא מסוגל לצאת מהבית. הלבשתי עליה הפקה של עשרות אלפי שקלים, ולתדהמתי, היא הסכימה. עברתי מצפייה בסרטונים בטלגרם לקריאת טקסטים של אנשים שהצילו חיים של אחרים. השינוי שעבר עלי בזכות זה היה כל כך גדול, שבסוף התהליך ביקשתי לראיין אנשים בעצמי, כי לא רציתי לפספס את ההזדמנות לפגוש אותם. ממקום של אפס יכולת לזוז - הגעתי לתשוקה גדולה לעשייה".

מראיון לנרטיב

אגמון הוא סופר, תסריטאי ובמאי שמוכר מפרויקטים קודמים אחרים לגמרי - כמו הסרט התיעודי "רחל אגמון", שעסק באמו וברומן שניהלה עם גבר נשוי (שממנו נולד הוא עצמו); סדרת הרשת המצליחה "הטרמפיסטים", שזיכתה אותו בפרס האקדמיה לטלוויזיה בשנת 2019; דיוקנאות הקשישים שתיעד בסדרה "פני זקן"; והסרט "המדרשייה", שפירק במידה רבה את תדמיתה של הישיבה התיכונית היוקרתית "מדרשית נעם".

את הנימה הדוקומנטרית, שמספרת את הסיפור דווקא דרך האנקדוטות והפרטים היומיומיים והכמעט־אגביים, הוא הביא גם לספר. בין 40 המרואיינים יש מי שכבר נחשפו, ואחרים שקולם לא נשמע קודם. אלה וגם אלה מלווים את המצוקה הנוראה, את האימה ואת הזוועות שראו באנקדוטות אנושיות מאוד, מחשבות פשוטות שנבעו מתוככי רגעי הלחימה וההישרדות.

למשל, דניאל שרעבי, חובש קרבי שגדל בבית חרדי ושבילה במסיבת הטראנס עם אחיו נריה, מספר: "כשראינו את הטנק, החלטנו שנינו שאנחנו הולכים להיכנס לטנק הזה [...] בשלב הזה אני רוצה להזיז את הטנק, אבל וואלה, בחיים שלי לא נהגתי בטנק! ואני מנסה לשחק עם המכשירים, והטנק לא זז, לא זז [...] ופתאום אני אומר לעצמי, אני אתקשר לסבא שלי! הוא יודע! ואז אני מתקשר אליו ואני אומר לו: הלו סבא, בוקר טוב, איך מפעילים טנק? והוא בדיוק קם משינה [...] ואז אני מבין שהוא בן 74, ואני לא הולך עכשיו להלחיץ אותו אפילו טיפה, אני אומר לו: בוקר טוב, סבא! אני אוהב אותך, שיהיה לך חג שמח! ואני מנתק".

רמי דוידיאן ממושב פטיש שליד אופקים, במקצועו משווק דלק לחקלאים שהגיע לאזור כמעט במקרה וחילץ עשרות אנשים, אומר: "בזמן אמת לא חשבתי על כלום. כלומר, ידעתי שיש פה טבח [...] היו שם דברים זוועתיים [...] ברמה שאי אפשר להבין [...] לא חשבתי על זה. אני עוד מעט בן 60, בקושי מצליח לזוז, אבל שם רצתי כמו איילה!"

מורן טדגי, קצינת משטרה מאופקים שיצאה להתעמת עם המחבלים שחדרו למקום, אומרת: "רגע לפני שנכנסנו ללחימה הרגשתי צורך לעצור רגע, להתקשר לילדים שלי. עצרתי, חייגתי, הייתי חייבת לשמוע אותם, להגיד שאני בסדר, שישמרו על עצמם, שאני אוהבת אותם. התקשרתי אליהם, דיברתי איתם. וכשסגרנו את השיחה, גרושתי כתבה לי: אל תשכחי שיש לך ילדים, תשמרי על עצמך".

פרטי הפרטים האלה נחקקים, כנראה, עוד יותר מסיפורי האירועים הקשים עצמם. עלי הם הקשו את הקריאה הרציפה. את 40 העדויות שבספר קראתי במשך חמישה ימים. מבורך אומרת שבקרב הקוראים "יש שתי אסכולות - מי שקוראים מכריכה לכריכה ולא יכולים להפסיק באמצע, ומי שמדי פעם זה מכריע אותם והם חייבים לעצור ולחזור לקריאה מאוחר יותר". נכון, היא מסבירה, הרעיון היה לקבץ בספר סיפורי גבורה - אבל לא לשכוח שמדובר בבני אדם, ולא בדמויות מיתולוגיות.

"העבודה על הספר היתה מבחינתי קורס מזורז במה זו פרוזה", אומרת מבורך, נשואה ואם לשניים שגדלה באלקנה ושכעת מתגוררת בגוש עציון. מבורך היא יועצת לדיני טהרת המשפחה, מלמדת גמרא, חסידות ופילוסופיה, והקימה לצד בעלה, ישי, את "אפרכסת", מכון שלפי הגדרתו נועד לתת לציבור הדתי כלים להתמודדות עם התרבות המערבית הפוסט־מודרנית (או במילים פשוטות: עם כל מה שאפשר להיחשף אליו בעולם החילוני של היום). ספרה הקודם, "מה את מבקשת?", עסק במיניות ממבט דתי־הלכתי.

"יאיר לימד אותי איך להפוך ראיון שיש בו רצף עובדות לנרטיב. למשל, כשקראתי את תמלול השיחה עם תומאס הנד - שבתחילה נאמר לו שבתו אמילי נרצחה, ואז היא הוכרזה נעדרת, ורק אחרי ימים ארוכים התברר שהיא בחיים ושהיא נחטפה לעזה - הבנתי שחייבים להדגיש את הרגעים הבלתי נתפסים שבהם הוא יושב בלובי של המלון, ומישהי מהקיבוץ רצה אליו, בקושי נושמת ובקושי מצליחה לדבר, ואומרת לו: תקשיב, תקשיב, יש מטפלת מהקיבוץ שראתה את רעיה נחטפת עם שתי הבנות שלה, אבל לרעיה יש רק בת אחת! וכך הוא הבין שהשנייה היא אמילי. אלה הרגעים שמדגישים מי הם האנשים האלה, מה עבר עליהם, יותר מסתם רצף של עובדות. אלה הרגעים שיש בהם שגב, גם אם הוא טרגי".

איזה מקום יש לספר אחרי שמצלמות הטלוויזיה הגיעו לאותם המקומות כמעט בזמן אמת?

"נעשו סרטים שהיו בהם עשרות מרואיינים, שרואים בהם מה קורה, אבל בעצם לא יודעים שום דבר על אף אחד מהאנשים", אומר אגמון. "אני רוצה לדעת עליהם הכל: איך הם שותים את הקפה שלהם, איזו ילדות היתה להם, את מי הם אוהבים. אירוע בסדר גודל כזה מטשטש הרבה פעמים את הפנים האנושיות, והספרות מחזירה אותן".

לא חשבתם שאולי עדיף לחכות קצת? לקבל פרספקטיבה?

"חשבנו שהספר הזה דרוש", אומרת מבורך. "שכל סיפור כזה מחזק ומעודד, מפוגג קצת את התחושה שאנחנו אנשים נרדפים. ואם יש מי שחוששים לקרוא ומעדיפים לסגור את הכל באיזו תיבת פנדורה כזו - הספר הוא סוג של 'חשיפה מבוקרת' עבורם, כי יש בו המון תקווה".

תקווה? הרי איש מהאנשים הללו לא ביקש להיות גיבור. להציג אותם כך זה לא להתעלם מהאחריות של מי שהפקיר אותם? של מי שלא בא לעזרתם?

"נתנו מקום לקול הזה שאת משמיעה כאן", מבורך ממשיכה, "כי הוא קול מאוד חשוב. למשל, הבאנו את דבריו של דרור, אביה של שי אשרם, התצפיתנית שנרצחה, והוא מדבר בזעם על כך שלא הקשיבו לתצפיתניות. לא רצינו לכתוב ספר שמייפה את המציאות או שמטייח, כי הטיוח הוביל אותנו עד הלום. אנחנו לא מציינים אנשים שאשמים במחדל הזה בשמותיהם, אבל הכעס על המערכת ועל המחדל נוכח מאוד בספר. התקווה נובעת מכך שבתוך ההתרחשויות, שמזכירות יותר מכל סיפורי שואה, היו אנשים שמצאו כוח לעשות דברים מדהימים".

אתם זוכרים סיפור שריגש אתכם במיוחד?

"תשמעי, כולם סיפורים מטורפים", אומר אגמון. "אנשים קפצו על רימון כדי להציל אחרים, נכנסו לשטח שירו בו מכל הכיוונים כדי לחלץ. אני זוכר דווקא את הדברים הכי קטנים: אדם שפינה והציל עשרות אנשים מהמסיבה באוטו שלו, וכדי שיהיה מקום לכולם - פתח את תא המטען וזרק את התיקים שלו. אני זוכר שעברה לי בראש המחשבה: אני לא בטוח שאני הייתי מסוגל. אני מאוד אוהב את התיקים שלי. דווקא הדבר הטיפשי הזה נורא־נורא ריגש אותי".

יצר החיים

ב־7 באוקטובר, שירה, זוגתו של אגמון, היתה בהיריון. "בדיוק באמצע", הוא אומר. "עברנו ארבעה וחצי חודשים לפני המלחמה וארבע וחצי חודשים תוך כדי".

האופטימיות שליוותה את ראשית ההיריון הזה, שהגיע אחרי לידה שקטה, הפכה במהלכו לחרדה גדולה, שהתפוגגה רק מעט בזכות השמחה על לידתה של התינוקת רוני. "היא נולדה בתוך רבע שעה, בחדר המיון, אפילו לא הספקנו להגיע לחדר הלידה, ומאוד שמחתי בה, כי יש בה משהו שכל כך רוצה לחיות", אומר אגמון. "היא לא יודעת שעברו 200 יום, שיש חטופים, שיש כל כך הרבה מוות. מה היא יודעת? בכי וצחוק. אני מחזיק אותה בידיים, וזאת ליבת הקיום. מהצד השני, אם אשתי לא היתה בהיריון עוד קודם - הייתי מסרב להביא לעולם עוד ילדים, כי אני פשוט לא רואה איך לגדל ילדים במקום הזה. אבל יש לי שלושה ילדים, וההבנה הזו הגיעה מאוחר יותר. בתחילת המלחמה חשבתי שלא נורא אם אמות, כי היו לי אחלה חיים, 36 שנים של תמימות, שבהן לא דמיינתי שמעבר לגדר יש מי שהתשוקה הגדולה שלהם היא לרצוח אותי".

אגמון: "אני זוכר דווקא את הדברים הכי קטנים. אדם שפינה והציל עשרות אנשים מהמסיבה באוטו שלו, וכדי שיהיה מקום לכולם - פתח את תא המטען וזרק את התיקים שלו. עברה לי בראש המחשבה: אני לא בטוח שאני הייתי מסוגל. אני אוהב את התיקים שלי. דווקא הדבר הטיפשי הזה נורא ריגש אותי"

ובכל זאת, אתה נשאר כאן.

"אני נשאר, אבל לא אתן לך עכשיו נאום היפר־ציוני, וגם לא משיחי. לאן אני יכול ללכת? יותר מפחיד אותי לבנות חיים אחרים בארץ אחרת ובתרבות אחרת מאשר להישאר".

אחד מהסיפורים המפתיעים בספר, בעיקר מבחינת אופן המסירה שלו, הוא סיפורם של בני הזוג נטע אפשטיין ואירן שביט. "קראתי אותו, ולא הפסקתי לצחוק", אומר אגמון. "הקשר שלהם היה כל כך מלא חדווה, אהבה מהדייט הראשון עם המון צחוקים. זה נגמר בזה שאירן קפץ על רימון והציל את נטע, אבל הדרך שבה היא סיפרה את זה היתה כל כך מפתיעה ומלאת חיים".

"זה סיפור שגם אני מאוד אוהבת", אומרת מבורך. "אירן מספרת איך היא הביטה בנטע המת, והתחת שלו היה כל כך יפה, מפוסל. שהוא השקיע שעות בתחת הזה, ואיזה גוף יפה יש לו. לא ידעתי מה לעשות במשפטים האלה, כי חשבתי ש'תחת' זו מילה לא מכבדת. לי לא נעים לומר את זה, ולא הבנתי איך מדברים כך על אדם שמת. אבל יאיר לא הסכים שאני אצנזר את זה. הוא קרא לי 'פוריטנית'. בסופו של דבר נתתי לבעלי לקרוא את הטקסט, והוא יותר צדיק ממני, וגם הוא חשב שזה סיפור מדהים. דווקא העובדה שמישהי ממשיכה להביט באהבה בבן הזוג שלה, ובתוך הזוועה היא רואה אותו כמו שהוא היה בחיים. התפשרנו והחלפנו את המילה ל'ישבן', אבל השארנו את נקודת המבט הזו, המיוחדת, עם כל ההומור הזה שמשאיר את נטע בחיים. זה צחוק שאין עמוק ממנו, שמגיע מאהבה כל כך עמוקה ואינטימית, שהופכת את כל המושגים שהיו לי קודם בנוגע לצניעות או לכבוד ללא רלוונטיים כאן".

תוך כדי עבודה על הספר, למדתם משהו על עצמכם?

"חשבתי כל הזמן שאני לא הייתי מסוגל להיות גיבור כזה", אומר אגמון, "שאולי אני צריך להוציא אחר כך ספר נוסף על 40 פחדנים, אנשים כמוני. אני יודע שהייתי קופא, מתמוטט, בורח. אני מטבעי לא אדם ששועט קדימה. הרי רוב בני האדם הם כאלה, ולפחד זו התגובה הכי אנושית".

"אני אפילו לא מסוגלת לדמיין את עצמי במצב כזה", מוסיפה מבורך. "אם את מכריחה אותי לחשוב על זה עכשיו, אני נזכרת בסיפור של מיקי, איש כוחות הביטחון לשעבר שהוא חקלאי, שנלחם בנחל עוז עם אקדח מול RPG ורימונים ומה לא, כמו איזה רמבו. אני יודעת שמיקי לא הייתי יכולה להיות. אפילו הבת שלו בת ה־6, שהחזיקה מעמד בממ"ד באותו הזמן - אני לא בטוחה שהייתי יכולה להיות היא. זה כנראה היה מכריע אותי פיזית".

ולא חששתם שהמסגור הזה של העדויות כסיפורי גבורה דוחק הצידה, ואולי אפילו מבייש, את כל מי שלא יכלו לזוז, ששותקו, שהיו בהלם, שהגיבו כמו שבאמת רובנו בוודאי היינו מגיבים?

"המרואיינים שלנו בכלל לא רואים בעצמם גיבורים, הם ממש הודפים את התואר הזה", אומר אגמון.
מבורך מוסיפה: "אני מסכימה איתך שחשוב יהיה להשמיע בעתיד גם את הקולות האחרים, של מי שפחדו וברחו ולא יכלו לעזור לאחרים. אסור שבחברה הישראלית ישפטו אותם או יעבירו עליהם ביקורת. זה קול לא בריא, ששמענו בעבר בהקשר של השואה. במשך שנים שפטו שלא בצדק את מי שלא התנגדו ולא התקוממו, את מי שהתגלו אחר כך כהלומי קרב, ואנחנו כבר יודעים שאי אפשר בשום צורה לשפוט אנשים שמוצאים את עצמם במצב כל כך נורא.

"למשל, בסיפור על אבי עמר, השוטר שנהרג, בתו מספרת על תמונה שבה הוא צולם מחבק חייל שנכנס להלם. הוא ראה את הבתים השרופים ואת הגופות, וכולם עמדו מסביבו, לקחו לו את הנשק ולא ידעו מה לעשות. ואבי חיבק אותו, הרגיע אותו, אמר לו שזה בסדר. זה הכל. אני מקווה שזאת הרוח שתישאר בעתיד, רוח שאומרת שזה לגיטימי לא להיות גיבורים".