צמד הנובלות הנארגות יחד ב"זאבה" מכיל לא מעט מוות, לפחות מקרה רצח אחד, בלשית משטרה וחוקרת פרטית, מגיפה שחוללה שמות באוכלוסייה, ולא מעט סקס. ובכל זאת, קשה לומר שזהו ספר מתח, לפחות לא במובן השגרתי של המילה, ממש כפי שהעובדה שבסיפור משולבים אלמנטים מיסטיים אינה הופכת אותו לחבר מן המניין בז'אנר העל־טבעי.
בעצם, קשה מאוד לקטלג את "זאבה", אבל לעומת זאת קל מאוד לומר עליו דברים אחרים: זהו ספר סוחף, רב־שכבתי, הכתוב במיומנות רבה, וגם כשהוא מדלג בין סביבות, גיבורות ומצבים חברתיים הוא ממשיך לאחוז בבטחה בדרמה האנושית המניעה אותו.
כל אחת משתי הנובלות המרכיבות את הספר ניתנת לקריאה כסיפור בפני עצמו, אך בו־זמנית הן גם ממשיכות זו את זה ומספרות אותה מציאות משתי נקודות מבט שונות מאוד. אף שהמילה קורונה אינה מוזכרת, העולם שעליו כותבת רוגל הוא עולם של אחרי מגיפה, כזו שהפילה חללים רבים וטלטלה את הסדר הציבורי.
רוגל אינה משתמשת בכלים הקלישאיים לתיאור עולם פוסט־אפוקליפטי, ובכל זאת היא מצליחה ליצור אווירה ההולכת ונעשית דחוסה ומאיימת. אין כאן ירי ברחובות, אין ביזה והתפרקות כוללת של מסגרות חברתיות. להפך, זוגות עדיין יוצאים לנופש, זקנות עדיין יושבות על ספסלים ללטף חתולי רחוב, והמשטרה עדיין מנסה לתפוס פושעים. רוגל מעדיפה רמזים עדינים יותר, שמצטברים אט־אט לתחושת רדיפה, אפלה ואימה.
בחלקו הראשון של הספר, "עין שמאל", הכתוב בגוף ראשון, עולמה הפנימי של ענת, המספרת, אחראי לתחושה הקשה הזו לא פחות מההתרחשויות בעולם שבחוץ. ענת נקראת לביתה של בילי, אהובתה לעבר שמתה, כדי לפנות את חפציה. היא לוקחת אותם אליה בשקיות ניילון שחורות גדולות, ומרגע שאלה נדחסות אל הארון בדירתה - גם כך המקום קלסטרופובי למדי - היא חשה שם זרה ומבקשת להימלט ממנו אל בתיהם של אחרים. הדרמה מסופרת בדילוגים קדימה ואחורה, בין ההווה לבין ילדותה של המספרת, סיפור ההיכרות שלה עם בילי, מערכת היחסים המורכבת ביניהן והפצעים שנפערו בה באותה תקופה ומעולם לא הגלידו.
ענת אינה מסוגלת ליצור קשרים מחייבים. "משהו נפגם בי. משהו נשלל בי. משהו שהיא גנבה ממני", היא אומרת, אף שבעבר ניהלה מערכת זוגית מלאה עם אלון ("התחלתי לשכוח אותו ברגע שיצאתי מהבית"). אך היא מסוגלת לראות בחדות מבהילה את הסדקים הנפערים במערכות יחסים של אחרות, בין אם מדובר בחברותיה הנשואות או בבעלות הבתים שבהם היא מתארחת ("היא התגעגעה כל כך לידיעה שתמיד אפשר לזוז... אבל הוא רצה בית. והנה הם כאן... היא מנסה לעצור את הבכי...").
את היכולת הזו לראות את התרחשויות העבר בבתים שאליהם היא נכנסת ענת משייכת לפזילה הקשה והכואבת בעין שמאל, שאמורה היתה להיות מתוקנת בניתוח בילדותה, אחרי שהספיקה להיות עדה בדיעבד לאירועים קשים. העין מביטה למקומות שהיא עצמה היתה מעדיפה להימנע מהם, ומכריחה אותה לחוות את מה שקורה בהם מבעד לגופם ולתודעתם של אחרים.
לזכותה של רוגל ייאמר שהיא אינה מסתפקת בכך, ואינה מטילה את כל כובד הדרמה על התכונה הפלאית־אומללה הזו של המספרת. כשזו נחשפת לאכזבות, לכאבים ואפילו להתעללות ביחסי זוגיות שונים, ברור שמדובר גם בעיבוד של מרכיבים מתוך עולמה שלה, בקצוות שמעולם לא נסגרו ביחסיה עם בילי, למשל.
מסיבה זו ענת אינה יכולה בסופו של דבר להסתפק בעמדת הצופה מן הצד והיא מחליטה לעשות מעשה. רוגל אינה פותרת עבורנו את כל התחלות הסיפורים שהיא מפזרת הודות ליכולת הזו של ענת, וגם לא פורשת את כל השלכותיו של המעשה הדרמטי החותם את "עין שמאל". היא מותירה את קוראיה במקום מעניין הרבה יותר שבו הם מוזמנים לשפוט בעצמם את מה שאירע שם, ואולי אפילו להבין היבטים סתומים רבים בדמותה של הגיבורה.
חלקו השני של הספר, שהעניק לו את שמו, "זאבה", מסופר בגוף שלישי. אוסי, שאיבדה את בעלה במגיפה, נקלעה באותם ימים של אי־יציבות מאיימת למצב שבגללו נאלצה להמציא את עצמה מחדש. היא מתפרנסת מחקירות ביטוח, עבודה הכרוכה בשקרים ובהעמדות פנים, ומעצימה את תחושת האשמה שהיא נושאת איתה גם כך (בשל אירועים שלא ייחשפו כאן מטעמי ספוילר). אבל כשהיא מתכוננת לביקורה של עובדת סוציאלית שעתידה לבחון אם היא ראויה לקבל ילד לאומנה, מתעורר בה איזה צו מצפון פנימי שמורה לה לנסות להרבות טוב בעולם: "היא לא רצתה לחכות עוד שנים בתוך דירה ריקה. לבד. ואולי זה הדיל שהיא צריכה לסגור עם העולם. הכפרה שלה...״, וגם: "לא להרבה אנשים יש אישיות שמתאימה כדי לטפל בילד אומנה, אבל לי יש, והעולם צריך טוב".
כחלק מן הטוב הזה אוסי מנסה לסייע לחוקרת המשטרה אלינור לתפוס מציצן המסייט את חייהם של תושבי העיר. החקירה הזו מהדהדת את הנובלה הראשונה בצמד, ולא רק משום שדמויות מ"עין שמאל" חוזרות ומופיעות ב"זאבה" ומציגות פרספקטיבה שונה להתרחשויות. אפילו לא בגלל ההשוואה המתבקשת בין יכולותיה של ענת לראות בצלילות מושלמת את מה שאחרים מבקשים להסתיר לבין מה שרואה המציצן בבתים שאליהם הוא פורץ, בין הדחף שלה לפעול לבין הדחף שלו להתפוגג מול הפגיעוּת הזו, להיעלם כרוח רפאים.
בשני חלקי הספר רוגל מיטיבה לבחון את מושגי הבית, הבדידות והאחרוּת. היא עושה זאת ב"עין שמאל", שבו ענת מסתגרת בחדר נזירי ושתוּק שאליו, כך היא מסבירה, היא לא תביא מישהו אחר לעולם, ולמרות זאת רוגל כותבת בפרצים של תיאורים חושניים ורגשיים, במשפטים מתארכים, במבחר של תיאורי מין וניסיונות של קרבה אנושית; והיא עושה זאת ב"זאבה", שבו אוסי מכינה את ביתה לקראת הילד שיגיע, מתמכרת לדמיונות על חדר ילדים מזמין ועל היכולת לחלוק את חייה עם יצור אנושי נוסף, ולמרות זאת רוגל כותבת בחדות, בקיצור ענייני כמעט מברקי, שבין השורות שלו ניתן להרגיש את הלמות הלב מתגברת.
וכיאה לרומנים פסיכולוגיים - ונראה ששתי הנובלות המרכיבות את "זאבה" מתגבשות לרומן כזה - האימה הנחשפת בו נמצאת בכל המקומות הלא מובנים מאליהם.
"זאבה" הוא ספר קצר, אבל טעמו, צליליו והמראות שבו אינם מתפוגגים במהירות.
זאבה, מעין רוגל, הוצאת מרווחים, 219 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו