מאז הופעת סוגת הספרות הבלשית, אבות הז'אנר הפכו אותה לאמצעי מתוחכם ויעיל במיוחד להעברת ביקורת חברתית ולהצגת מסרים רציניים וכבדי משקל במסווה של קריאה בידורית לכאורה.
השילוב הבין־רובדי של חידה בלשית קלילה ודיוקן חברתי נוקב התגלה כמנצח: עלילה מותחת אפשרה לסופרים להרחיק לכת אל האמת, שקוראיהם לא בהכרח ביקשו לשמוע, ושהיתה נדחית כלאחר יד אילו ניסו לספר אותה בדרך אחרת.

גם ספר הפרוזה הראשון של ד"ר שוקי פרידמן, "לא אהבנו מדי", (ידיעות ספרים) נאמן למתכונת הזאת. ברובד הגלוי זהו סיפור חקירת הרצח של אברם, סוחר חיפאי, ניצול שואה ואיש משפחה ישר־דרך ונטול אויבים, שמובילה לחשיפת קנוניה רחבה יותר. ברבדים עמוקים יותר, כיאה לסגן נשיא של המכון למדיניות העם היהודי ומרצה למשפטים במרכז האקדמי פרס, פרידמן בוחן סוגיות רחוקות מאוד מענייני מז"פ, שיטות חקירה או נושאי משטרה גרידא, ומהדהד ברומן את העשייה שלו.

כיצד חוקר ואיש אקדמיה מגיע לכתוב ספר פרוזה?
"בתפקידיי השונים כתבתי ספרים, מאמרים פובליציסטיים ועבודות מחקר, חיברתי עבודות מטה. ספרות הפרוזה כמובן שונה, אבל במובן מסוים כולם מסגרות של storytelling. גם כשאתה כותב תזה אקדמית, אתה קודם כל מנסה לספר סיפור, לשתף תובנה מן המציאות או מן העולמות שחקרת. זה היה נכון אף כשעבדתי במשרד ראש הממשלה והתעסקתי בעולמות המודיעין: הידיעות הגולמיות שמול עיניך לא מספרות סיפור, ורק הכישרון והתרומה הסגולית של המנתח יהפכו אותן לסיפור. היכולת לספר היא כלי אולטימטיבי בחיים. אמנם לקחתי את הסיפור שבבסיס 'לא אהבנו מדי' לכיוון שונה לגמרי מהעיסוקים היומיומיים שלי, אבל הוא עדיין מתחבר לכל מה שאני עושה ועשיתי עד היום".

גם הרקע של אברם, קורבן הרצח, ושל קהילתו הקטנה, מתחבר לרקע האישי שלך.
"העלילה של הספר אינה ביוגרפית, והדמויות דמיוניות, אך הן קשורות לחיים שלי. אני דור שלישי לניצולי שואה, ואפילו קרוי על שם סבא־רבא שלי שנרצח בברגן־בלזן. שתי הסבתות שלי שרדו את אושוויץ, וכל אחד מהסבים שלי עבר מחנות עבודה ועינויים קשים, אחרי שאיבד אישה וילדים - דבר שגיליתי בגיל די מבוגר. בדומה לגיבורי הרומן, אחד מהם עלה אחרי השואה לחיפה. גדלתי במקומות ההתרחשות של הספר, הבתים שאני מתאר הם נוף ילדותי, והחנות של אברם היא חנות אמיתית שהיתה בשוק והיתה שייכת לסבי. כילד התרוצצתי בה בין השקים של פירות יבשים ועדשים, הרחתי את הריחות המיוחדים שנדפו מכתליה. גם את האווירה של בית הכנסת, שבו התפלל סבי יחד עם שורדי שואה אחרים, ספגתי בילדות, ובמידה רבה קהילתם הקטנה היא הקהילה של אברם".

חרדים אחרים

בכך לא מסתיימים קווי הדמיון בין חיפה האמיתית של שנות החמישים לבין הדרמה המגוללת ברומן. בלי משים כמעט, הקוראים נחשפים למגוון המתחים החברתיים והפוליטיים של ישראל הצעירה: פסיפס העדות והמוצאים, היופי והבעייתיות של כור ההיתוך, ההגמוניה והסיאוב של הממסד המפא"יניקי, התסכול והשאפתנות של העולים שזה מקרוב באו לארץ המובטחת, העוינות של הערבים והדו־קיום עימם. הנאמנות ההיסטורית נשמרת במיוחד בתיאור הקהילה הדתית של ניצולי השואה, אנשי פועלי אגודת ישראל יוצאי הונגריה, שאליה השתייכו אברהם ובני ביתו.

"סבא וסבתא שלי היו חרדים, אבל הם היו חרדים אחרים", מבהיר פרידמן, שעסק רבות ביחסי יהדות ומדינה. "כל באי בית הכנסת של סבא שלי בהדר הכרמל בחיפה עבדו. בשל היותם עולים וניצולי שואה, הם היו תלושים במידת מה. יש לי יחס אמביוולנטי לאחיי החרדים. מצד אחד, אני בשר מבשרם, הם משפחה במשמעות הכי כנה ומילולית. מצד שני, אני מבקר את הקהילה החרדית של היום בישראל, כי אני סבור שאם אופן התנהלותה יימשך, לא ברור כיצד נוכל לקיים מדינה משגשגת. קבוצה כל כך גדולה וחשובה לא יכולה לפטור את עצמה מן הנשיאה בנטל הכלכלי והביטחוני, אך גם מבחינה ערכית אנו זקוקים לבסיס ציוני משותף".

"חיים כאן בנס"

"לא אהבנו מדי" אינו ספר שואה, ובכל זאת צללי הקטסטרופה הגדולה שפקדה את עם ישראל במאה ה־20 מניעים את הדמויות הראשיות בו ומגדירים את המציאות. פרידמן נזכר כיצד בתקופת עבודתו במשרד ראש הממשלה, שיתף פעולה עם גוף גרמני ביטחוני גדול במאבק נגד ארגוני טרור, והזדמן לגרמניה ביום הזיכרון לשואה. הוא מספר שיום הדיונים בין הצדדים נפתח בדקת דומייה לזכר ששת המיליונים, ושאת ההתרגשות שאחזה בו באותו רגע לא ישכח לעולם.

"אני לא חי יום־יום את השואה", מודה פרידמן, "אבל היא נוכחת בחיינו תמיד, וכך גם בחיי - במובן של אחריות לספר על מה שהיה. במובן יותר עמוק, זה משתקף בשנים הארוכות שהקדשתי למדינה, לביטחונה ולמאבק נגד האיראנים, נגד הטרור, נגד האנטישמיות והדה־לגיטימציה של המדינה היהודית, ובשנים האחרונות במאמץ שלי לתרום לחיזוק הזהות היהודית והלכידות שלנו. זיכרון השואה ממחיש שאנחנו חיים כאן בנס, זה לא מובן מאליו. דור הסבים שלי ראה את הגרוע מכל, בא לכאן מתוך בחירה, וויתר על חיי נוחות אי־שם בארה"ב, חי את כל החיים במעברות ובשיכונים, הקים חיים מכלום ובנה מדינה. בעיניי, על הדור שלנו רובצת אחריות גדולה. כדי להמשיך ולקיים את המפעל הציוני המדהים, חייבים לעבוד".

בעוד אני משוחח איתך, הכותרת הראשית מספרת שמרצה באוניברסיטה הטיח בתומכי הרפורמה המשפטית את הכינוי "פשיסטים".
"שום דבר לא יכול להצדיק שימוש בכינוי כזה. קראתי ב'הארץ' מאמר, שבו מחברו מתאר את רשמיו מביקור בכנסת ובסופו קובע: 'לא תהיה מלחמת אחים, כי הם לא האחים שלי'. כשביקרתי את האמירה הזאת בבלוג שלי, התגובות של מגיבי 'הארץ' תמכו בכותב המאמר. הם חזרו על אותה עמדה מסוכנת: 'הדתיים אינם האחים שלנו, המתנחלים אינם האחים שלנו, הימנים אינם האחים שלנו'.
"המחקר שביצענו חשף נתון מזעזע: השימוש במונח 'מלחמת אחים' בטוויטר הישראלי רשם עלייה של 8,800 אחוזים בשבוע אחד! יותר ויותר אנשים מתרגלים לקלות של השמעת צמד המילים הנורא הזה. יש סכנה שהדיבור יכול לדרדר אותנו, כי מילים יוצרות מציאות.

"אני לא חושב שמחר בבוקר נראה מתרסים ברחובות וקרבות בין ימין לשמאל, אבל החשש שלי הוא שכן נראה אלימות פה ושם, ובעיקר שהיכולת לתפקד ביחד תפחת, שעה שהאתגרים לא ייעלמו. כל אזרח שכותב ברשת חברתית, כל שדרן שמשדר וכל פוליטיקאי - חייבים לכוון למניעת אלימות ומרי אזרחי. אנחנו עם אחד, ולא נוטשים את העמדה הזאת".