המרחק בין המחשבות הנאצלות למציאות. פסל חדש של וירג'יניה וולף בלונדון | צילום: GettyImages

במעמד צד אחד

ברומן בדיוני המבוסס על אירועים אמיתיים מתחקה אליסיה חימנס ברטלט אחר הקשר הסוער בין המשרתת נלי בוקסול למעסיקתה - הסופרת וירג'יניה וולף • בכתיבה אמינה ולא מטיפנית המחברת מיטיבה להדגיש את הצביעות והעיוורון האינטלקטואלי הצורב של וולף כלפי מי שאפשרה את יצירתה - אך היתה נטולת קול בעצמה

באחד הימים, כשנלי בוקסול חזרה מקניות וירדה, מותשת, מאופניה, הגברת המעסיקה אותה שאלה אותה אם היא שמה לב לנוף כשהיא רוכבת. נלי חשבה לתומה שהיא מנסה לברר אם היא מקפידה על זהירות, מתבוננת בדרך כדי לא ליפול בטעות. אבל לגבירה היתה כוונה אחרת לגמרי: "זה לא הדבר הכי יפה שראית בחיים, נלי?" היא שאלה את המשרתת העייפה והמבולבלת. "כן, גברת, זה יפה", היא ענתה.

חילופי הדברים הקצרים האלה, בסצנה לכאורה לא מאוד חשובה בספר "חדר לא שלך", מבטאים היטב את הפער שבין וירג'יניה וולף ובין מי ששימשה טבחית ומשרתת בביתה במשך יותר מ־18 שנה. הסופרת שהפכה לאייקון פמיניסטי היתה אולי ערה ורגישה באופן בלתי רגיל לדקויות הטבע ולרעיונות חברתיים מרחיבי דעת ולב, אבל אטומה לחלוטין לכך שהאישה המאפשרת לה חלק גדול מיצירתה, המשרתת, חיה בעולם אחר שבו לא יכול להיות מקום לכל אלה.

כך לפחות עולה מספרה של הסופרת הספרדייה אליסיה חימנס ברטלט, הבוחנת את מערכת היחסים בין וולף לנלי בוקסול, ומשתמשת בה בתור זכוכית מגדלת שדרכה אפשר לראות את הסדקים והכתמים שקשה מאוד להבחין בהם מנקודת מבט פריבילגית יחסית.

חימנס ברטלט, שמאחוריה סדרה מצליחה של ספרי בילוש שבמרכזם גיבורה נשית, החלה לכתוב את "חדר לא שלך" בזכות ההיקסמות שלה מקבוצת בלומסברי, אחת מחבורות

הסופרים־אמנים־אינטלקטואלים שהשפעתן על התרבות ועל היצירה בבריטניה ומחוצה לה היתה מהגדולות במאה ה־20. הקבוצה כללה שמות ענקיים כמו א.מ. פורסטר, ונסה בל, דורה קרינגטון, רוג'ר פריי ואחרים, אולם פסקה שכתבה וירג'יניה וולף ביומנה בשלהי 1929 ונאמר בה "אילו זה היה ספר שנתקלתי בו, אני חושבת שהייתי מסתערת בחמדנות על הדיוקן של נלי ועושה ממנו סיפור - אולי היא היתה מרכז הסיפור... האופי שלה וניסיונותינו להיפטר ממנה, ההתפייסויות שלנו..." שלחה את חימנס ברטלט לכתוב דווקא על הדמות השולית לכאורה, העסוקה מבוקר עד ערב במטלות הבית, קונה ומבשלת, מנקה ומסדרת, ואפילו מטפלת בסירי הלילה של בעלי הבית ואורחיהם הרבים.

"חדר לא שלך" ראה אור בספרדית ב־1997, ועד היום, אגב, לא תורגם לאנגלית. מותר להניח שהבריטים לא התלהבו מכך שמישהי שאינה משלהם מעבירה ביקורת על אחת מגיבורות האומה. חימנס ברטלט, מצידה, השקיעה לא מעט בתחקיר. את החוויה האנגלית היא אמנם מייצגת, כמו מרבית המביטים מבחוץ על החיים באי הגשם התמידי, כשילוב בין שתיית תה למזג אוויר גרוע, אבל בכל הקשור לבניית הסיפור ולכתיבת הקולות השונים המספרים אותו - הספר עשוי מלאכת מחשבת. מערכת היחסים הסוערת בין וולף לבוקסול, הטעונה אינספור מריבות והתפייסויות, מובאת דרך עיניה של סופרת הנוברת בארכיונים וביומנים, דרך האותנטיים של וולף ודרך הבדויים לחלוטין.

חימנס ברטלט לוקחת לעצמה, כמקובל, חירות אמנותית להניח בפיה של המשרתת משפטים שאין לדעת אם נאמרו, ולמלא את חייה באירועים שאין לדעת אם התקיימו. אבל כל אלה מבוססים על התחקיר המקיף שערכה, על היכרות מעמיקה עם שגרת החיים האופיינית לבית כמו זה של הזוג וולף, וחשוב מאוד לציין - האינטראקציות בין נלי לבין מעסיקיה אינן בדויות. הן מבוססות על מה שכתבה וולף ביומניה, וחימנס ברטלט מעניקה לנלי, שלא כתבה ולא תיעדה דבר, את ההזדמנות להשמיע את קולה באותן סיטואציות.

כותרת הספר, "חדר לא שלך", באה כמובן לבשר על הדיסוננס המרכזי שמוצג בו: מחברת "חדר משלך", שידעה עד כמה חשובה לנשים העצמאות הכלכלית והמחשבתית, שמחתה כנגד ההגבלות שהוטלו על נשים בכל הקשור להשכלה, לחופש תנועה ולזכויות אזרחיות נוספות, לא היתה מסוגלת לראות אותם צרכים ואותן מצוקות כשהדברים נגעו במי שאינה בת המעמד שלה. וולף, שכתבה במכתב לוויטה סאקוויל־ווסט, אהובתה, בקיץ 1929, שעתה משלמדה לבשל היא תהיה חופשייה לנצח מהצורך להעסיק טבחיות ותוכל לבשל קציצות במקום לכתוב ספרים אידיוטיים, כהגדרתה, לא בילתה זמן רב במיוחד במטבח. היו נשים אחרות שעשו זאת במקומה, נשים כמו נלי. כאשר היא מעיזה להביע עמדה פוליטית, וולף מזדעזעת מן ההבנה הפתאומית כי העקרונות שעליהם היא נלחמת עשויים להעניק זכות בחירה גם למשרתות. היא הרי אינה רוצה שנלי או לוטי - או כל אישה חסרת השכלה אחרת כמותן - ימשלו בה.

נלי היתה האישה שמאחורי הקלעים. זו שלא הגיעה מהמעמד הבינוני הפחות או יותר מוגן, שלא היתה לה קצבת קיום וששנות עבודתה הקשות אמנם אפשרו לגברת להתפנות לכתיבת הרומנים הגדולים שלה (במהלך שנות עבודתה של נלי אצלה וולף כתבה, בין השאר, את "גברת דאלוויי", "אל המגדלור" ו"הגלים"), אבל לא הקנו לה מעמד כלשהו, ואפילו לא ביטחון תעסוקתי. החדר שבו התגוררה בזמן שעבדה בבית וולף לא היה כמובן שלה. וולף גם טרחה להדגיש זאת - באירוע שבו נלי ביקשה ממנה "גבירתי, אל תיכנסי לחדרי", היא מזכירה לה: "זה לא חדרך, דבר בבית הזה אינו שלך". לאחר שהיא מפוטרת, היא לא רק מאבדת את חדר מגוריה, היא גם מועברת לבית אחר, כאילו היתה חפץ או כלי עבודה.

בעיוורון הצורב הזה עוסק ספרה של חימנס ברטלט. במרחק שבין התיאוריה, המחשבות הנאצלות והשכנוע העצמי של סופרת מצוינת והוגה מעניינת כמו וולף, לבין חוסר המודעות המוחלט שלה לתחושת העליונות שלה עצמה, ולדבקות שלה בכללי המגדר, המעמד והמסורת האנגליים כשהם מופנים כלפי האחרת, האישה שאינה כמותה. חימנס ברטלט מיטיבה להציג את הפרדוקס הזה בכתיבה סוחפת ומרתקת, היא נעה באורח אמין בין תודעות, וחשוב מכל - היא מציגה את הדילמות, הצביעות, העלבונות והמחאה הפנימית של דמויותיה בלי ליפול לבורות מטיפניים. √

אליסיה חימנס ברטלט / חדר לא שלך
מספרדית: מיכל שליו, חרגול ומודן, 317 עמ'

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
Load more...