הטקסט על הכריכה האחורית של "משפט אהבה", ספרה השני של שרה שילה, מתאר אותו כספר "יוצא דופן", ואין ספק שמדובר בהגדרה הולמת. זה ספר שנע בין סיפור משפחתי ריאליסטי ובין הפנטזיה; הוא מאיר את הפנטסטי שבמציאות היומיומית ומשתמש בפנטזיה כדי לבחון את היסודות שהמציאות נשענת עליהם. ובתוך כך, הוא מנהל דיון מקורי בסוגיות אקטואליות כבדות משקל.
הספר נפתח בבני זוג המנהלים יחד מכבסה, שמתכוננים לשבת שבעה על בתם בעודה בחיים.
הסיפור נמסר בגוף ראשון רבים, ללא אזכור של שמות הגיבורים, כאילו האבל גרם להם לשקוע זה אל תוך זו ולאמץ זהות יחידה: "מה שפועל עליהם הוא מה שאין ביניהם. מה שהיה ונלקח"; גם הבת מתחילה כ"הילדה" בלבד, ורק הנער שהסתפח למשפחה - ושבו תולים ההורים את האשמה בכל מה שאירע - מזוהה בשמו. סדרת האירועים שהביאה את ההורים ואת בתם עד הלום נחשפת בהדרגה, מרביתם דרך היזכרות ומקצתם דרך גילוי.
לעומת ה"אנחנו" הנסתרים, הספר מלא בדמויות נוספות שזהותן גלויה: שולחן, קיר, מכונת תפירה, ועוד. כל אחד מן החפצים בביתם של הגיבורים הוא בעל אישיות מובחנת משלו, והם משמשים מספרי־משנה של ההתרחשות. זהותם של החפצים פועלת על פי חוקיות נוקשה, ומוגדרת על פי הפונקציה שהם ממלאים: הם נחלקים בין אלה שמגדירים את עצמם בראש ובראשונה כ"מקום" ובין אלה שמגדירים את עצמם כ"דבר"; ישנן חלוקות פנימיות נוספות, כגון קבוצת הדו־צדדיים (דלתות, שטיחים, צלחות); והיחסים והדינמיקות בין החפצים קשורים במיקומם בבית. בפרק הראשון התקרה מקדישה מאמצים כה רבים על מנת להכחיש שעשוי להיות דבר־מה במשותף בינה ובין הרצפה המטונפת, שהיא סודקת את עצמה מרוב בהלה.
בחיים, וודאי בספרות, "בית" הוא יותר מאשר רק אובייקט פיזי: הוא מייצג ביטחון, שייכות, יחסים. "משפט אהבה" מקצין את המטפורה הזו: במקום להסתפק בסיפורה של המשפחה הוא מספר את סיפורו של הבית עצמו שהתפרק, או לכל הפחות השתנה, מן הקירות ועד לאגרטל שעל שולחן הסלון. ההורים מודעים לשיחותיו הפנימיות של הבית, לפחות במידה חלקית, והבית ודאי מודע אליהם: בשלב מסוים נאספים החפצים יחד לטקס שבו הם מזמנים את נוכחותה של הבת מתוכם כדי לוודא שאכן התקיימה - ואם כן, להשיב אותה אל חיקם. לכאורה ניתן להסביר את שיחות החפצים כהשלכה, הזיה מורכבת של ההורים השרויים בצערם, אך נראה שהסבר כזה יוביל לקריאה הרבה פחות מעניינת של הספר.
זה לא ספר פשוט לקריאה. מחציתו הראשונה מייגעת למדי: השיחות בין החפצים הן פילוסופיות ולעיתים מעט סתומות. לא נדיר למצוא משפטים כגון זה: "אתה מרגיש איך הראייה נשבית בקסמנו? עכשיו ה'שאר' נפרד ממנה בקלילות עף מהמקום, תר בחיפושיו אחר מה שמעבר, משתוקק ללכוד את רוח הדברים, וחוזר כהרף־עין אל ה'רואה' שבזכותנו, לא מבחין בהיעדרו". לכך מצטרפת העובדה שחלקיו הדרמטיים של הסיפור מובאים כולם בצורה של היזכרות חלקית: הבת, שניצבת במוקד הסיפור, כמעט איננה מופיעה או מדברת, מה שמקשה על החיבור הרגשי.
החלקים הסתומים שבמחציתו הראשונה של הסיפור מתפענחים במידה רבה במחציתו השנייה, ובייחוד בגילוי על השינוי המגדרי שעברה הבת. ההורים אינם מסוגלים לקבל את המעשה של בתם: הם מזכירים כמה מוצלחת היתה תמיד, את התחביבים ותעודות ההצטיינות, ואינם מקבלים שיש לה זכות לכך: "הגוף שלה, הגוף של כל ילד, אמור להיות שייך תמיד גם למי שיצר אותו וגידל אותו". הם עומדים על הסדר הנכון, על כך שזהות - כל זהות - זקוקה לאישור חיצוני.
הקונפליקט הזה מספק כמעין מפתח שמבהיר את היתר. הדינמיקות והשיחות בין החפצים מתגלות כשיקופים שלו, מלאים יותר או פחות: מניסיונה של המעלית להגדיר את עצמה כחדר, הנענה בלעגו של הבניין מפני "שגזלה מהם את הסיפור שאהבו לספר לעצמם"; דרך העציץ הסינתטי בלובי הבניין, ש"במהותו העמוקה, הפנימית, הוא רחוק מכל מה שהוא מייצג" וחווה "התנגשויות אלימות בתוכו" כתוצאה מכך; ועד לסיפורו הנוגע ללב של האגרטל שעל שולחן הקפה, שהתגעגע כל ימיו לזמן הבראשיתי הקצר שבו לא היה אלא גוש חומר שלובש ופושט צורה מדי רגע.
כך, מה שנראה תחילה כמישור מעט תלוש ואפילו פטפטני, מתגלה כדיון מורכב, מוקפד וקוהרנטי על זהות ומה שמכונן אותה. חפצי הבית שותפים לתפישתם של ההורים - הם רואים זהות כדבר יציב ובלתי משתנה. אך כבר משלב מוקדם מאוד מתגלים הסדקים בתפישה הזו: קיר מייחל אל החלון שנקבע בו ועם זאת נפרד ממנו: "דווקא שם, במקום שסוף־סוף יכולתי להיות נטול קיריות, מחוסר־עצמי, בדיוק לשם אני מתאווה להגיע, ולא יכול"; דלת הכניסה מכריזה שאיננה חד־צדדית עוד, אלא כל אחד מחלקיה אוטונומי לגמרי לעצמו; ולמעשה, מתברר כי עצם הקווים שמגדירים חפץ אחד מאחר אינם ברורים כלל. בדומה להורים, הניסיון של הבית לכפות הרמוניה ויופי על חלקיו מוביל לאומללות, ולבסוף אף להתפרקות.
יתר על כן, החפצים מגלמים בתוכם את הרעיון שלפיו כל זהות היא יחסית ובת שינוי: ההבדל בין תקרה לרצפה הוא רק במיקום שלהן, וחפץ יכול להיות מוגדר על פי מה שמעליו או מתחתיו. חפץ, כמו אדם, מתעצב על פי מה שסובב אותו. "טקס השיבה" שמארגנים החפצים כדי להחזיר את זכרה של הבת מבוסס על היכולת לחוות "את עצמנו שאצל האחר. [...] אנחנו קיימים רק מתוך הביטחון המלא שיש עוד קיומים סביבנו".
זהות - כך מלמדים אותנו החפצים - לעולם איננה קבועה או בינארית, היא תמיד "ביחס ל־" או "בדרך ל־". "העציץ התרגש והסביר לראי שהילדה, כמו הירח, נולדה שלמה אבל לא מושלמת. [...] כמו הירח, היא אמיתית לאורך כל הדרך. הילדה פשוט משלימה את עצמה..." הרעיון הזה בא לידי ביטוי גם במוזיקה, שבה זהותו של צליל נקבעת על פי הצלילים הקרובים אליו: הבית ששר את "הקנון העולה לעד" של באך, כמו האגרטל הנילוש בחימר, מסמלים את התהליך שבו צורה מתגבשת כל העת ולעולם איננה מתקבעת לכדי צורה סופית.
הנושא של טרנסג'נדריות ושינוי מגדרי זכה עד כה לטיפולים מעטים יחסית בספרות העברית. אין ספק שהאופן שבו עוסקת בו שילה ב"משפט אהבה" הוא מקורי ומעניין; גם החריגה מהריאליזם היא מבורכת ומרעננת, ומשרתת את הספר היטב. מבנה הסיפור החריג גובה מחיר מסוים מבחינת החיבור הרגשי לדמויות, אך בסיכומו של דבר מדובר בתוצאה מרשימה וראויה.
שרה שילה / משפט אהבה; הוצאת ספריית פועלים, 253 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו