"איש שאינו מסוגל לשחק, להתחזות, ללבוש נפש אחרת - מותו הוא מוות שאין לו אדמת קבורה, כמו עלייה באש, הוא נשרף בתוך עצמו".
"השחקן", קובץ הסיפורים החדש של עילי ראונר, מתרגם וחוקר ספרות, הוא ספר דק - ארבעה סיפורים בסך הכל - אך דחיסות והידוק תמטיים מאפשרים לו להכיל עולם ומלואו. כל סיפורי הקובץ עוסקים באופן זה או אחר בתמה של שינוי וחילופי זהות, והם מהווים כעין וריאציות מוזיקליות על מוטיב משותף, שחוקרות ומציפות אותו באופנים שונים.
"השחקן", שהעניק לספר את שמו, הוא הסיפור הארוך בקובץ. הוא מורכב מחלופת מכתבים - אף שמקוטעת ומבולבלת קמעה - בין שחקן מבוגר לבין פסיכולוג שטיפל בו לפני שנים. השחקן מתאר משבר שהוא חווה, הכרוך בתחושה של אובדן זהות: "אני מהלך כמו גוף חלול, גוף שאינו אלא קליפה" (7). בדומה לתיאורו של שייקספיר ב"הכל ולא כלום" לבורחס, הוא מתאר את תפקידיו התיאטרליים כסדרה של תחפושות שנועדו למלא ולהסתיר את הריק שפעור בקרבו. מכתביו, שמובאים בזה אחר זה כסוג של מונולוג, שבים לעבר: תחילה ליחסיו הקשים עם אביו, שאליו ביקש שלא להידמות עקב אזהרותיה של אמו; ולאחר מכן לסבו בן המושב, שאל ביתו נשלח כילד מדי קיץ, וללהקת כלבי הטרף שגידל. בלילה שהוא כעין חלום, הסב מתואר כמי שדיבר אל הכלבים בשפתם, והילד העמיד פני מת כדי לחמוק מהם - העמדת פנים שמשהו ממנה נותר בו מאז.
לאפשרויות אלה של שינוי - שחקן לדמות, בן לאב, חי למת, אדם לחיה - מצטרפות אפשרויות נוספות, המגיעות מתוך מחשבותיו של השחקן ומכתביו של הפסיכולוג: השחקן מתייחס לתפיסה הימי־ביניימית של החיים בעולם הזה כגילום של דמות. על עצמו הוא כותב כי "החיים כולם היו הכנה למשחק" (28). הפסיכולוג, מצידו, מתאר את חילוף הזהויות לא כחיים, אלא כהארכתו של המוות לאינסוף. תפקידם של מכתבי הפסיכולוג אינו ברור עד תומו: לעיתים נדמה שהוא מבקש להכניס סדר באירועים, להפריד בין הזהויות ולתחום אותן, אך לעיתים נדמה שהוא דווקא דוחף את השחקן לעבר השינוי הרדיקלי ביותר, זה שבא לידי ביטוי בסוף הסיפור: "אני מרגיש שגווך הולך ומתכופף", הוא כותב, "הפרווה שלך סומרת, אתה חושף את שיניך או מתלקק על גחונך" (37).
"אגוניה", הסיפור השני בקובץ, מתרחש בצרפת שאחרי אחת ממלחמות העולם. הגיבור, צעיר בן 19, פוגש בגן ציבורי באחת מאלמנות המלחמה - אישה שבילתה זמן כה רב באלמנותה, עד שהאבל נעשה אצלה לזהות. השכול מתואר כאן כהצגה או כטקס פולחן, שבו האלמנה זוכה למעמד לימינלי: "האלמנה הנצחית הזו, כמו כוהנת מקדש, הולכת בשולי המצעד הצבאי ומקבלת עליה את משימת התיווך בין החיים לבין העולם האחר, במחזוריות, שנה אחר שנה... היא הגוף המגלם את כוח הבדיה של האומה, את חובת האומה כלפי הבנים..." (60).
אם "השחקן" פרוש על פני מהלך חיים שלם, כאן הסיפור מתמקד באחר צהריים אחד, בדיאלוג בין שתי דמויות, וברגע העדין ויוצא הדופן שבו האלמנה מזהה בצעיר את דיוקן אהובה המת. הסיטואציה אמביוולנטית: קשה לומר אם הצעיר מקבל על עצמו את הזהות או שמא היא נכפית עליו, אם יש כאן מפגן של אמפתיה או טקס מאגי, אם מפגש אישי וחד־פעמי או סמל לאופן שבו האומה מבנה את השכול ומעבירה אותו מדור לדור. התוצאה של כל הניגודים וסימני השאלה הללו היא מפגש טעון ועוצמתי, כמעט מכשף.
"פרידה" מתרחש בקיבוץ בישראל בזמן מלחמת לבנון השנייה. במוקדו עומדת משפחה אחת - רעיה, גברי ובתם רנה. גברי בוגד ברעיה עם ורה, אשתו של חברו המת, וההורים מתכוננים לספר לרנה על סיום הנישואים כשמהומות פורצות לפתע בקיבוץ. המהומות, שמתגלות כמרד של עובדים זרים ממזרח אסיה כנגד תנאי העסקתם, מפגישות בין רנה לבין דני, בתה של ורה, ומסתיימות בטרגדיה כפולה. הסיפור מתחיל במבט במראה, ומבחינה תמטית כולו בנוי כמשחק מראות (כאן אנחנו נתקלים שוב בבורחס): התפרקות המשפחה משקפת את התפרקות הקיבוץ, תחילה מערכיו הסוציאליים ולבסוף באופן פיזי; וכל דמות פוגשת את תמונת הראי שלה: רנה את דני (שמבקשת לשנות את שמה ל"שם מסחרי", שבכוחו, כך היא טוענת, ניתן להיות כל דבר); רעיה את ורה; ואילו גברי מוצא את מקבילו בדמות של צעיר סיני, שמשמש מעין דמות אב זמנית לילדות החטופות.
"הנעלם" מתרחש בבואנוס איירס בימי החונטה הצבאית. שוטרים בלבוש אזרחי פורצים לביתם של בני הזוג קישינסקי ומחפשים את בנם, פבלו, פעיל ציוני סוציאליסט שמבקש לעלות לישראל. הסיפור סובב סביב שאלה של זיהוי וזיהוי שגוי: השוטרים מציגים בפני ההורים תמונה מטושטשת; שכן שאליו בני הזוג פונים לעזרה מטיל ספק בעצם קיומה של זהות קבועה; ולבסוף האב קישינסקי מוכנס לאותו תא עם בנו, מעמיד פנים שאינו מזהה אותו ובאופן מסוים מקבל על עצמו את מקומו ואת עונשו. עם זאת, בעיניי זהו הסיפור הפחות מעניין בקובץ, והטיפול שלו בתמה הוא מעט פשטני ביחס לאחרים.
התמה של השתנות היא יסודית לספרות וטופלה בידי יוצרים רבים וגדולים, מאובידיוס, דרך שייקספיר ועד קפקא. במקום שהשפע הזה ישתק, הוא משמש כלי נוסף בכתיבתו של ראונר, שעמוסה שיבוצים והרמזים: מתפיסת האלוהות של אוגוסטינוס ל"פאוסט" של גתה, מטקסי שחיטה ביוון העתיקה ועד לסיפורים של אוסקר וויילד. מדי פעם התוצאה מעט מתפלספת מדי - למשל, כאשר הפסיכולוג קובע כי "התאוצה האינסופית של הזמן מייצרת מרחב מקובע ואינרטי" (36) - אך על פי רוב, המחבר משכיל לנהוג במחוות כבתבלין שאינו מחליף את הכתיבה אלא מתווסף אליה.
זה ספר שמזמין קריאה איטית, ואולי יותר מקריאה אחת: הכתיבה קולחת על פי רוב, ועם זאת נדמה שהיא מקפלת בתוכה רבדים על רבדים, וכן נימים דקים שקושרים בין הסיפורים, ושיכולתי לפרוש כאן רק מעטים מהם. העיסוק של ראונר בתמות שהוא מטפל בהן דומה לאוסף של נקודות, שהקוראים נדרשים לחבר אותן על פי שיקול דעתם ושעשויות ליצור צורות שונות בהתאם לנקודת המבט.
עמרי הרצוג, בביקורתו על הספר, הצר על מידותיו הצנומות של הספר, שמותיר טעם של עוד. בנקודה זו אני מבקש לחלוק עליו: בעיניי יש כאן מעט המחזיק את המרובה, ספר מהודק שתוספת עלולה היתה דווקא לפגוע בלכידותו או להופכו לעמוס מדי. כפי שהוא, אין ספק שמדובר בחוויית קריאה עשירה ומסקרנת.
עילי ראונר / השחקן, פרדס הוצאה לאור, 108 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו