"להציל את דובי הקוטב" מספר את סיפורו של "האשכנזי האחרון": זהו סיפור חניכתו של ילד לבנבן ורגיש שהתחיל את חייו כ"בובת פורצלן" ענוגה ואהובה, לדבריו, ועם השנים הוא נסדק ואז נשבר לרסיסים פעם אחר פעם בחברה שנעשית יותר ויותר מזרחית והופכת אותו לחיה נכחדת, בדומה לדוב הקוטב הלבן - כלומר, לחיה שמאבדת את כוח האיום שלה והופכת להיות מאוימת בעצמה. דולב מור, שזהו ספר הביכורים שלו, לא רק שאינו מפחד מהשד העדתי שבבקבוק, אלא שהוא מושך אותו החוצה בזנב.
כמעט אין מוקש עדתי שהוא לא דורך עליו. המזרחי מתואר כאן כבבון אלים, צ'חצ'ח חוצפן, מאצ'ו וגבר־גבר, שמקלל וצועק בלי בושה, ולעומתו, הילד הלבנבן הוא בכיין סדרתי, מופנם ומוזר, שנגעל מלכלוך או מחוסר היגיינה ונמשך לגברים יותר מאשר לנשים (למעשה, הוא בעיקר מעדיף להסתגר בבית עם החתול שלו).
גיבור הספר, אופק בורשטיין, הוא בן למשפחה אשכנזית שעברה מרמת גן לערד וחזרה, ובכל מסגרות הלימוד שלו, מהגן עד לבית הספר, הוא היה האשכנזי הכמעט יחיד בכיתה. "לכל הילדים יש עור כהה ויפה, ורק אני כל כך לבן", הוא כותב. הוא מבין את זה כתופעה חדשה: כשאחיו הגדול למד במסגרות הללו עשור קודם, המצב היה הפוך, והרוב היה אשכנזי, אבל כעת לא רק שיש פחות אשכנזים, אלא שכל מה שהאשכנזיוּת מסמלת נמצא בתהליך של ירידה, מירדנה ארזי - שבילדותו היתה בשיא תהילתה ועם השנים לא רק מאבדת מהפופולריות שלה אלא גם הולכת ו"מתמזרחת", מבצעת שירים עם אלמנטים ערביים ומזרחיים ומשתפת פעולה עם זמרים "ים־תיכוניים" - ועד למפה הפוליטית, שהולכת ומשתנה יחד עם התהליך התרבותי.
העולם שיוצר דולב מור לא "חוטא" בסטיגמות פה ושם - הוא משתכשך בהן בהרבה קצף ואז מכניס את הראש פנימה, נותן לגיבור שלו לטבוע בהן. ה"מים הרדודים" של הסטיגמות העדתיות חושפים כאן את פוטנציאל העומק וההרסנות שלהם. כל עולמו הרגשי של הגיבור מתנקז אל פני העור. העור הוא כל מה שהאחרים רואים, כשהם מעליבים אותו על הצבע השונה שלו, קוראים לו "גבינה לבנה" ו"מרגרינה", והעור הוא כל מה שהוא רואה, כשהוא ממיין את האנשים סביבו על פי גוני העור שלהם - מהלבן עד לשחור, דרך כל גוני האמצע של לבן־צהבהב ומוקה - ועל פי פגעי העור שלהם: מיני פריחות מדממות, שריטות, כוויות, שומות וכו'.
אבל העור כאן הוא לא קליפה על פני השטח של הדברים: הוא מקור הכאב, ובד בבד הוא גם מה שמגן על הגוף ועל הנפש מפני פגעי הסביבה. "עור הוא האיבר הכי חשוב שיש לאדם, מין שכבה כזאת שמפרידה בין הגוף שלך ובין החוץ", אומר אופק המספר, אלא שאצלו העור כל כך לבן עד שהוא שקוף, ומותיר אותו חסר הגנה.
האובססיה של אופק בורשטיין עם העור - עם הכישלון שלו כאמצעי הגנה, כאמצעי כיסוי, ועם הכאבים שהוא מעורר בגוף ובנפש - מתממשת בספר בכמה סצנות מטלטלות ועוכרות שלווה. דולב מור מצליח ליצוק מתוך הסטריאוטופים השטחיים והמשומשים עד זרא של מזרחים ואשכנזים את המשבר הנפשי המוביל את הגיבור אל ההתחרפנות המוחלטת, ובדרך לשם הוא יוצר גם שפה ייחודית משלו.
לא מדובר רק במילים שהוא חוזר עליהן - לבכות זה בלשונו "לשפוך" ("הם מצליחים לשפוך אותי"), לרגש עד עמקי הלב זה "לרשרש" ("השיר של ירדנה מרשרש יותר") ועוד - אלא גם במעין עקמומית שהוא מכניס במבני המשפטים, מין חגיגיוּת עילגת שמאוד הולמת את הפאתטיות הכללית של הגיבור הבכיין, השטוף רחמים עצמיים (למשל: "הגוף שלי צרות עושה", "משהו חזק עלי משתלט", "אני פצעים אוהב").

ישראלינה מאולצת

החלקים החלשים יותר בספר הם אלה שבהם הוא מעצב מעין אלבום של "עדתיות" מקומית, ובתוך כך סוקר כמעט כל תחנה פוליטית ותרבותית בין שנת 1984, שנת הולדתו של המספר, לבין העשור הקודם. רשימה חלקית של התחנות האלה כוללת את מלחמת המפרץ, נאומי דוד לוי, הסכמי אוסלו, כניסת האינטרנט, הסכמי השלום עם ירדן, רצח רבין, ניצחון ביבי, עליית הקשת הדמוקרטית המזרחית, יובל ה־50 להקמת המדינה, באג 2000, משפט אריה דרעי, האינתיפאדה השנייה, וכמעט כל מערכות הבחירות וכל התפניות הפוליטיות שהתרחשו במהלך השנים האלה.
אלבום ה"ישראליאנה" הזה הוא מייגע ומאולץ עד מאוד. לכאורה, הוא בא לתמוך בתזה ההיסטורית של אופק בורשטיין בדבר תהליך ה"מיזרחיזציה" של החברה הישראלית: המשפחה האשכנזית בספר חווה בזעיר אנפין את התהליך שעובר על המדינה כולה, כשהיא עוברת מהערצת ירדני ארזי להערצת אייל גולן, מאוכל אשכנזי "לבנבן" וחסר ריח למַפְרוּם וממפלגת העבודה אל מפלגות הימין־מרכז.
אבל כאשר התזה ההיסטורית הזאת, החד־צדדית באופן קיצוני (שכן ככל שהיא מוצדקת דרך נקודת מבטו הבלתי מאוזנת של המספר, היא מתעלמת מכל העוולות שהובילו לשינוי התרבותי־פוליטי), מפותחת בסבלנות לאורך אירועים לעוסים מדי, באופן דידקטי שלא תורם להארת דמותו של אופק, היא הופכת לבעיה.
אפשר לחשוב על אופק בורשטיין כמו על בן דמותו הספרותי של ציור "הילד הבוכה". לא רק משום שהוא לא מפסיק "להשפריץ" ו"לשפוך" דמעות בכל הזדמנות, כלשונו. אלא משום שהניסיון לכתוב את סיפורו של "ילד לבן עם בעיות רגשיות" (ככה משפחתו מגדירה את זה), כזה שמפנים ברצינות רבה מדי את הסטריאוטיפים העדתיים עד שדעתו משתבשת עליו לגמרי, הוא אמיץ ונועז לפחות כמו הניסיון לחדור דרך שכבות האבק והבלאי בציור הכי נדוש של המאה הקודמת, כדי לבנות דווקא מתוכן - מתוך מה ששוכפל כל כך הרבה עד שהתרוקן מהבעה והפך פאתטי, שטוח ונלעג - משהו חדש. ובזה כשלעצמו, הספר השיג את שלו. 

דולב מור / להציל את דובי הקוטב, הוצאת שוקן, 368 עמ'