הסופר והמחזאי א. ב. יהושע הלך לעולמו

א. ב. יהושע, מגדולי הספרות הישראלית, שעיצב והוביל אותה במשך תקופה בלתי נתפסת כמעט בהיקפה, הלך היום (שלישי) לעולמו בגיל 85. הלווייתו תתקיים מחר בשעה 17:30 בבית העלמין בעין כרמל.

"ישנם זקנים, שזקנתם אינה אלא שארית חייהם שנתנוולה, ואילו זקן זה זקנתו היא פרק-חיים מופלא לעצמו".

(א.ב. יהושע, סיפור קצר, מות הזקן)

מאז החל לפרסם את סיפוריו בסוף שנות ה-50 (סיפורו הראשון, "מות הזקן", פורסם בשנת 1957), הוציא יהושע עשרות ספרי פרוזה ועיון. ספרו האחרון, "המקדש השלישי", ראה אור השנה. יצירתו הענפה, שכללה, מלבד סיפורים קצרים ורומנים, גם מסות, מאמרים, מחזות וספרי ילדים, זיכתה אותו בפרסים רבים, כולל פרס ברנר (1983), פרס ביאליק (1989), פרס ישראל (1995), פרס א.מ.ת (2016) ופרס דן דוד (2017), ויצירותיו עובדו לסרטים, סדרות טלוויזיה, מחזות ואף לאופרה ("מסע אל תום האלף"), עוררו עניין עצום במחקר ובביקורת לאורך השנים, והולידו ספרים ומאמרים רבים. הוא השאיר אחריו שלושה ילדים, סיון, גדעון ונחום, ונכדים. אשתו רבקה (איקה) נפטרה בשנת 2016.

יהושע נולד בירושלים בשנת 1936. מצד אביו יהושע הוא דור חמישי בארץ, למשפחה שהגיעה לארץ-ישראל במאה ה-19 מסלוניקי ומפראג; אמו עלתה ארצה ממרוקו רק כמה שנים לפני הולדתו, בשנת 1932, יחד עם אביה, אברהם, שעל שמו הוא נקרא. אביו, יעקב יהושע, היה בעצמו כותב עשיר ופורה שתיעד וחקר בשורה של ספרים ומאמרים את חיי הקהילות הספרדיות בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 ואת העיתונות הפלשתינית של אותה התקופה (אך את ספריו הוא אזר כוח לפרסם רק לאחר שבנו פירסם את ספרו הראשון).

בילדותו למד יהושע בגימנסיה העברית ברחביה, ולאחר מכן התגייס לנח"ל, השתתף במלחמת סיני ולמד ספרות עברית ופילוסופיה באוניברסיטה העברית. ב-1960 הוא נשא לאישה את רבקה (איקה) לבית קרני. בין השנים 1963-1967 התגוררו בני הזוג בפריז, שם השלימה רבקה דוקטורט בפסיכולוגיה, ושם נולדה בתם הבכורה, סיון. עם שובם ארצה התגוררו במשך עשורים רבים בחיפה, שם נולדו להם שני בנים נוספים, גדעון ונחום, ושם לימד יהושע כפרופסור בחוג לספרות עברית והשוואתית. רק בשנים האחרונות לחייו עבר יהושע להתגורר בגבעתיים.

שאב השראה מקפקא

כבר מסיפוריו הראשונים הסתמן ייחודו של יהושע ביחס לספרות "דור תש"ח" ששלט בה קו ריאליסטי הנטוע בהווה הארץ - ישראל ושקוע בבעיות השעה של המדינה הצעירה. לעומתה, יהושע, כמו סופרים אחרים בני "דור המדינה" ובהם עמוס עוז, שהפך ברבות הימים לחברו הטוב, כתב בתחילת דרכו כתיבה משופעת חידתיות וסמלים, שחלקם מנותקים ממקום או מזמן ספציפי, וגם כאשר נקשרו למציאות הישראלית נגעו בה כאילו מבעד למסך של הפשטה ושל אבסורד. הוא מעיד על עצמו שבתחילת דרכו שאב את השראתו מיצירותיו האניגמטיות ביותר של עגנון (בייחוד ב"ספר המעשים"), מהאקזיסטנציאליזם של סארטר וקאמי, ויותר מכולם – מקפקא.

יהושע השתהה במעבר מכתיבת סיפורים קצרים לכתיבת רומנים, והרומנים הראשונים שלו מסגירים את ההדרגתיות שבה הוא נכנס לכתיבתם, שכן הם בנויים פרקים-פרקים שכל אחד מהם מביא קול אחר, פרספקטיבה אחרת (כולל קולות שוליים כמו זה של הנער הפלסטיני, נעים, ברומאן הראשון, "המאהב", מ-1977, או של האם המטורפת-לכאורה, נעמי, ב"גירושים מאוחרים" מ-1982). ברומאנים מאוחרים יותר ריבוי הקולות כבר התאחה אל תוך טקסטים אחדותיים יותר, אבל אפשר שהמעבר ההדרגתי אל הרומן, דרך הפסיפס הרב-קולי, פתח את כתיבתו של יהושע לטווח רחב במיוחד של מבעים ונקודות מבט.

אלא שכשרונו של יהושע לקלוע אל תסביכי העומק של התרבות הישראלית לא קשורים כלל לייצוג של דמויות מכלל עדות ומעמדות החברה, אלא ליכולתו לבנות אל תוך כתיבתו מערכת של הדהודים שנוגעת בעצביה הגרויים ביותר של התרבות המקומית. גם בספר כמו "ניצבת", למשל, שהונע לכאורה מתוך עמדה אידיאולוגית מפורשת היוצאת נגד נשים שבוחרות לא ללדת (כך לפחות סיפר יהושע בראיונות), בפועל הוטמעו התייחסויות רגישות בהרבה, שהצליחו לשלב שאלות על זכות הבחירה והמחאה של הגיבורה הלא-מתרבה, הבעלות על גופה ותחושות של אשמה, של נכות ושל פגימות, עם רמיזות אגביות, משועשעות, על היבטים דמוגרפיים ועדתיים.

יש אירוניה בכך שמי שהצליח לנסח בצורה מדויקת כל כך את הקיום הישראלי הוא מזרחי, בן לקהילות הישוב הישן בעיר העתיקה. יהושע עסק במזרחיותו מתוך אמביוולנטיות רבה שדווקא היא הולידה את יצירותיו הגדולות ביותר, ובייחוד המדובר בארבעה רומנים שעוסקים בזהות ובהיסטוריה הספרדית, והם מפסגות יצירתו: "מולכו" (1987), "מר מאני" (1990), "מסע אל תום האלף" (1997) ו"חסד ספרדי" (2011). בהקדמה לספרו של אביו המזרחן על ירושלים הישנה, הוא כותב שכאשר שואלים אותו "איפה הספרדיות שלך", ו"למה הווייתך אינה מקרינה שום נוסטלגיה לשורשים", הוא מסרב להתנצל על השאיפה להיטמע בתוך המהות הישראלית והתקווה לטשטש את קווי הזהות העדתיים. "הספרדיות שלי החלה להיכנס לתוך מגירה", הוא כותב, "לא קטנה מדי ובוודאי לא נעולה, אבל מגירה מוגדרת, שמפעם לפעם פותחים אותה, אבל לרוב היא סגורה".

לאורך השנים ביטא יהושע התנגדות עקבית לשליטה הישראלית בשטחים וקרא להקמת שתי מדינות לשני עמים, אך בשנים האחרונות חל מפנה בעמדותיו והוא סבור כעת שההתנחלויות מונעות את האפשרות לחלוקה הוגנת של הארץ בין שני העמים, ולפיכך אין מנוס ממציאת פתרון של שותפות דו-לאומית, יהודית-פלשתינית, על כל שטח ארץ ישראל. לצד עמדותיו המדיניות הוא שלל את האפשרות לחיות חיים יהודיים מלאים בתפוצות, וקרא ליהודי התפוצות לעלות לישראל, דברים שעוררו תרעומת רבה בארץ ובעולם.

בספרי מסות שפירסם, הידועים שבהם "בזכות הנורמליות" (1980), "הקיר וההר" (1989) ו"אחיזת מולדת" (2008), הוא כתב על הצורך להפיק לקחים מהשואה, אותה הוא רואה כתמרור אזהרה לחברה בישראל וכתמריץ להבראה של היהודים ממה שהוא ראה כ"אי-הנורמליות" של החיים בגלות, דרך הקמה של חברה יהודית עצמאית במדינת ישראל. בראיון ל"ישראל היום" לפני שנה אמר: "ההבדל בין יהודי וישראלי הוא שיהודי זה דבר חלקי וישראלי זה דבר מלא. הזהות הישראלית היא הזהות היהודית המלאה. באנו מהגולה כיהודים להפוך לישראלים".

שר התרבות והספורט, חילי טרופר, ספד לו: ״חתן פרס ישראל לספרות, הסופר א.ב יהושע היה מגדולי הסופרים העבריים. עשרות ספריו זכו להצלחה גדולה ותרמו רבות לספרות הישראלית ולתרבות הישראלית. יהושע היה גם מורה ומרצה, שהנחיל לתלמידיו את מלאכת הספרות והכתיבה. מעבר לכישרון הנדיר, התאפיין יהושע באכפתיות וברגישות גדולה לאתגריה של החברה הישראלית והיה פעיל חברתי ופוליטי במאמץ לתיקון החברה על פי דרכו. המילים שכתב והסיפורים שסיפר נטועים עמוק בספרות העברית ובלבם של המוני קוראים אוהבים. תנחומים למשפחתו. יהי זכרו ברוך״.