רדיו חזק: חבורת האספנים שנהנית לשפץ מקלטי רדיו, פטיפונים ותיבות נגינה

"כשאני מוסר בחזרה מכשיר מתוקן, אני עורך טקס". דורון רותם במוזיאון הביתי שלו | צילום: אריק סולטן

הם נוברים באהבה בקרביים של מכשירי רדיו ישנים, מסירים חלודה מכפתורים מאובקים, מחליפים במסירות רכיבים - ומחזירים לסקאלה את הסומק של פעם • הכירו את האוהדים האדוקים שלא משאירים אף מכשיר מבית סבא מאחור, אף שבסופו של דבר גם להם נוח יותר להאזין לחדשות בטלפון הנייד  "הרדיו תמיד מביא הרבה אמוציות"

זיכרונותיה של ישראל שזורים לכל אורכם בשידורי רדיו, אבל אין צורך להיתקע בעבר. גם כיום יש מי שעבורם הרדיו הוא הרבה יותר מנוסטלגיה. תכירו את חבורת משפצי הרדיו: כ־20 גברים ישראלים, גילו של הצעיר שבהם נושק ל־60 והמבוגר ציין לא מזמן גבורות, כולם מסורים לאותה מטרה משותפת: לאתר מכשירי רדיו עתיקים, להחזיר אותם לחיים - ולהפוך אותם לשמישים גם בעידן הדיגיטלי.

הם מגיעים מכל רחבי הארץ - מנשר בצפון ועד ליישובי עוטף עזה בדרום ("הקורונה מנעה מאיתנו להפוך את הפרלמנט לשבועי, אולי עכשיו יהיה קל יותר"), ולרגעים נדמים כילדים בחנות צעצועים. יש ביניהם פנסיונרים, אנשי קבע בדימוס, שוטרים, מומחי אלקטרוניקה, אנשי עסקים ואפילו רופא ילדים.

דורון רותם (62) מראש העין הוא האיש שהקים את החבורה ונחשב לרוח החיה שמאחוריה. את אהבתו לתיקון מכשירי רדיו ישנים הוא מפרסם בפייסבוק ובאתר האינטרנט שלו (www.restoradio.co.il). "אנשים שומעים עלי דרך הרשת, וגם מפה לאוזן, ובאים כדי שאתקן את מקלטי הרדיו והפטיפונים הישנים מבית הוריהם. אלה תמיד רגעים אמוציונליים מאוד: דמעות עומדות בעיניהם, והם מסרבים להיפרד מהמכשירים".

מה שמעלה ראשית את השאלה למה.

"שאלתי רבים מהם למה הרדיו כל כך סנטימנטלי בעיניהם. הרי את התנור שבו אמא אפתה את המאכלים שעליהם גדלנו, זורקים ברגע שהוא מתקלקל. אבל ברדיו יש משהו אחר, וכולם עונים לי אותה תשובה: 'הזיכרונות הראשונים שלנו כילדים היו מול הרדיו'.

"יש במקלטים האלה חוויות משותפות ראשונות עם ההורים, חזרה לצלילים המוזיקליים של פעם, ואפילו נוסטלגיה ויזואלית. היינו יושבים מול הרדיו על המזנון, בוהים במנורה הירוקה ומדמיינים. הרבה אנשים יודעים לתאר באוזניי במדויק את מרקם הבד שהיה בחזית מכשיר הרדיו בבית ילדותם.

"המכשירים שאני מקבל לתיקון נמצאים בדרך כלל במצב של שבר כלי. רוב האנשים מפקידים בידיי, למעשה, את מה שנשאר להם מאבא ומאמא, ואני מודע היטב לחשיבות האירוע. כשאני מוסר להם בחזרה את המקלט המתוקן, אני עורך טקס: אני מכסה את הרדיו בבד קטיפה וסרט, הלקוח נושא נאום, ובני המשפחה מסריטים אותו. אנחנו מרימים לחיים עם יין מוסקט, ורק אז אני מלמד אותם איך להשתמש במכשיר המחודש. תיקנתי כבר מאות רבות של פריטים, וזה רגע מרגש בכל פעם מחדש".

הומור פנימי ובדיחות עוקצניות

החבורה במפגש במוזיאון בית ראשונים בבאר יעקב. מימין: קרול גילאון, שמואל הרשקוביץ, שמוליק פיש, משה זוהר, דורון רותם וגיא ברוך, צילום: אריק סולטן

שעת ערב במוזיאון בית ראשונים בבאר יעקב. החבורה הנרגשת מתכנסת לעוד פגישה משותפת. כל אחד הביא איתו מהבית דבר מאכל או משקה - וניכר שמעבר לעניין הטכנולוגי והנוסטלגי המשותף, נרקמה בין הנוכחים חברות מאוחרת של ממש. בשלוש השנים שחלפו מאז הכירו הם פיתחו הווי משלהם, הומור פנימי, בדיחות עוקצניות זה על זה, וגם התעניינות כנה איש בצרותיו של רעהו.

ניסים ביטון (66) מרמת גן מתבודד בצד ועוסק בהלחמה ובתיקון של מקלט שזה עתה הגיע לידיו. "קניתי רדיו מקולקל, דגם B2X67U איינדהובן של פיליפס מ־1956, ואני מנסה להחיות ולשפץ אותו, להביא אותו למצב שבו הוא יעבוד", הוא מסביר.

איפה משיגים היום רדיו מקולקל, וכמה זה עולה?

"מצאתי אותו באינטרנט. ידעתי מראש שהמכשיר לא עובד, והוא עלה לי בסביבות 200 שקלים".

בכלל ריאלי להחיות אותו?

"קודם כל אני בודק את המעגל ואת המנורות, ומנסה גם לתקן אותו מבחינה חיצונית וללטש אותו. אני מוסיף לו השלמות, כמו זכוכית אורגינלית שהשגתי למכשיר הספציפי הזה. איך? פירקתי משקל מטבח ישן, והקוטר התאים בצורה מושלמת".

למרבה ההפתעה, מקלטי רדיו כלל אינם המומחיות של ביטון. "עבדתי בבזק כמעט 30 שנה, וה'שריטה' שלי היא איסוף מכשירי טלפון ישנים. כאלה עם חוגה, שצריך לסובב את האצבע לפי המספר. אני הנדסאי אלקטרוניקה מוסמך, ויש לי היום עסק קטן לכל מה שקשור למערכות אזעקה, תקשורת ומצלמות אבטחה. מבחינתי, לכל מכשיר יש נשמה. וכשאתה לוקח אחד כזה ומקים אותו לתחייה - זה כיף לא נורמלי".

מהצד צוחק ד"ר אבי ליקורמן. "הבאתי לנכד שלי טלפון חוגה, והוא התחיל ללחוץ עליו וחיפש את הכפתורים. הוא לא הבין מה עושים עם הדבר הזה".

ליקורמן הוא גאוות החבורה. בן 70, תושב גני תקווה, רופא ילדים במקצועו. "אני אוסף לא מעט חפצי רפואה. יש לי מדי לחץ דם משנות ה־40, מזרקים ישנים מזכוכית ועוד כל מיני דברים", הוא מחייך.

איך הגעת לחבורה של אספני רדיו?

"טוב, נו, יש לי גם אוסף של מכשירי רדיו. אבי, יעקב ליקורמן, היה מחלוצי הרדיו בארץ, והיתה בבעלותו חנות. היום שבו הודעתי לאבא שהתקבלתי לבית הספר לרפואה היה יום אבל עבורו, כי אני בן יחיד, ולא היה מי שימשיך את העסק שלו. סביר להניח שהוא מכר חלק גדול מהמכשירים שבסופו של דבר הגיעו לחברים כאן".

אחד הנוכחים מסתקרן: "איך קראו לחנות של אביך?"

"האחים ליקורמן", עונה הדוקטור.

"אה, אני קניתי ממישהו אחר".

"זה בסדר", צוחק ליקורמן, "בכל זאת אני לא כועס עליך".

"לסבא היה רדיו בגודל רהיט"

ניסים ביטון מתקן מכשיר ישן. "מצאתי אותו באינטרנט, עלה לי בסביבות 200 שקלים", צילום: אריק סולטן

הנוסטלגיה זועקת מכל פינה במקום ההתכנסות. על הקירות תלויים צילומים של מקימי באר יעקב, שאחד מהם - הרב יעקב יצחקי ז"ל (שעל שמו היישוב נקרא) - הוא סבו של המארח, אמיר ליפשיץ (63), בעל פנסיון לכלבים. מסביב אפשר למצוא, מלבד טלפון החוגה שאותו הציג ביטון, גם מקרר עתיק של אמקור, טוסטר אובן ואפילו משקל וינטג' מהימים היפים של פעם.

או שאולי, כפי שמודה בכנות נפתלי (נפתול) ורונה (65) מרמת גן, הימים ההם לא היו באמת אידיליים: "המוח האנושי זוכר את הדברים הטובים. לא היה כל כך טוב וכיף גם אז, אבל אנחנו זוכרים בערגה את הימים שבהם ישבנו בבית ושמענו רדיו ותקליטים. את הזיכרונות הרעים אנחנו מדחיקים".

זקן החבורה הוא משה שטיינברג (80), שנולד וגדל בירושלים וכיום גר באזור תל אביב. הוא לא מתבייש להודות בגעגועיו לעבר. "העולם השתנה לרעה", הוא פוסק. "הכל נהיה אוטומטי, כבר לא צריך לחשוב. כשמשהו מתקלקל, מחליפים ראש שלם, מחליפים את לב המכשיר. התיקונים בכל המכשירים שאתם רואים סביבכם נעשו ביד והושקעה בהם מחשבה. והיום? הפכו את האדם לעבד נרצע של הטכנולוגיה. האנלוגיה הלכה, היא שייכת לעולם העתיק, וחבל לי על זה מאוד".

בזכות גילו, שטיינברג הוא היחיד בחבורה שנושא זיכרון אישי מיום הקמת המדינה. "הייתי בן 6, ואחי הגדול היה בן 12. ירושלים היתה נתונה אז במצור, ודוד שלנו היה יוצא עם משאית מכל ומחלק מים בין הבתים. יצאנו איתו לסיבוב, ואני זוכר בעיקר את המבוגרים רוקדים. זו היתה תקופה קשה. צלפים ירדנים ירו מהחומה באנשים שהלכו ברחוב. ככה דודה שלי נהרגה. אני ואחי אספנו בקבוקי מולוטוב והבאנו אותם לעמדות הקדמיות".

נחזור להווה. איפה אתם מחזיקים את האוספים שלכם ביומיום?

"נגעת בנקודה כאובה", ממלמלים כמה מהנוכחים.

מוטי נתן (65), גמלאי בזק מחולון, מצהיר שהוא לא אוסף, "כי אשתי לא מאפשרת לי. את מה שאספתי, זרקתי".

ליפשיץ מתריס: "לי יש יותר מ־200 מכשירים".

"טוב, אתה רווק", צוחק אליו נתן.

ד"ר ליקורמן: "התנאי של אשתי הוא כזה - אם אני רוצה להוסיף משהו לאוסף, אני צריך להוציא משהו אחר במקומו. לאחרונה ויתרתי על שולחן עתיק שהיה לי, כדי להכניס הביתה מכונת תפירה ישנה".

גיא ברוך (58), נגר שמתמקד בין היתר בשיפוץ ובשחזור של ענתיקות, מתערב: "אני גר בקיבוץ בארי, ויש לי יתרון: יש אצלנו כל כך הרבה מחסנים, כך שאני יכול לפזר את המכשירים בין החברים.

"אני זוכר שבילדותי התעסקתי באלקטרוניקה ולמדתי בעיקר דרך ערכת 'האלקטרונאי הצעיר', שדרכה הסבירו איך לבנות כל מיני דברים. בהמשך למדתי בבצלאל, ואני בוגר המגמה לעיצוב. לימים, התמחיתי ברסטורציה של רהיטים. אז אני משלים את החבורה כאן ומשפץ את המכשירים במראה מבחוץ, כך שיהיו דומים לצורה שהיתה להם בהתחלה".

רמי נס (61) עובד בשיטור העירוני בנשר. "לכל אספן יש איזו שריטה, וגם לנו", הוא מודה. "את השריטה שלי מכירים כל עובדי התברואה בעיר. בכל פעם שהם נתקלים באיזה פריט וינטג' - ולא משנה אם מדובר בשעון קיר, ברדיו או בכל דבר אחר - הם מייד עולים מולי ושואלים 'רמי, מצאנו זה וזה, מתאים לך? להביא לך?'"

ומה אתה עונה להם?

"אני תמיד אומר - קודם כל תביאו".

גם ליפשיץ מודה שהוא "חולה באספנות". מלבד מקלטי רדיו וטלפונים ישנים, הוא אוסף מטבעות ושטרות שעליהם מופיעים בעלי חיים, וגם כלי קרמיקה, ברזל ויציקה בדמות כלבים. בית סבו, שממוקם מול המוזיאון, הוכרז כאתר לשימור, אבל הוא חש צורך להגיע לבית ראשונים מדי יום ביומו, לוודא שלא יאונה לו רע. וכמו האחרים, גם הוא משווע להכרה.

אתם חושבים מה תעשו עם האוספים שלכם אחרי שתגיעו ל־120?

ד"ר ליקורמן: "אנחנו חולמים להקים מוזיאון של בידור ביתי, שיהיו בו תקליטים של שעווה, תיבות נגינה, תקליטים מפח עם חורים, גרמופון, ורדיו כמובן. אם אגיע להרצות בבתי ספר, התלמידים בוודאי יתעניינו לשמוע שגם WiFi הוא גל אלקטרומגנטי, ושהדברים האלה החלו בעצם הרבה לפני ימינו".

רותם: "לפני שלושה חודשים נולד לי נכד ראשון, ואני בונה על זה שהוא יירש אותי כטכנאי... אבל לומר לכם את האמת? ממש לא אכפת לי מה יקרה אחרי שאלך. הייתי רוצה להשאיר שריטה על הקיר. לא היתה עירייה שלא הייתי בה, בין גדרה לחדרה, במטרה למצוא אכסניה למוזיאון שלי. אני מוכן גם לבוא ולהעביר שיעורים והרצאות לילדים ולבני נוער. אבל בינתיים אני לא מוצא לזה קליינטים".

מה הזיכרון הראשון שלכם מהרדיו?

נתן: "המנורה הירוקה".

שטיינברג: "אני זוכר את סבא שלי בשכונת הבוכרים בירושלים. היה לו רדיו בגודל של רהיט. כל אחד היה צריך לקבל רשות לפני שהוא נוגע באיזה כפתור, אחרת היו מכים אותו עם סרגל. זה היה כמו דבר קדוש. עד היום אני שומר בבית את הרדיו הזה, מ־1932. הוא לא עובד".

דני כרמי (67) מיד מרדכי הוא מהנדס מכונות. הנגיעה שלו בשפצורים שונה מעט משל האחרים. "הוריי היו שליחים בדרום אמריקה, וכשחזרו הם הביאו איתם פטיפון. הם לא היו יכולים לקחת אותו אלינו הביתה, והיו צריכים לתת אותו למועדון של הקיבוץ", הוא אומר.

רותם: "כשהייתי בן שמונה, אבא שלי קנה לי גרמופון ראשון. פירקתי אותו לחתיכות, וזה היה הגרמופון האחרון שקיבלתי ממנו".

קרול גילאון (74) מיהוד, מהנדס אלקטרוניקה וגמלאי התעשייה האווירית, חוזר לילדותו בצ'כוסלובקיה: "בגוש המזרח־אירופי, בימי הקומוניזם, היה קשה להשיג מכשירי רדיו. כשקנו לי את הטרנזיסטור הראשון שלי, הסתובבתי איתו צמוד במשך שבוע שלם מרוב התרגשות".

שמואל הרשקוביץ (70), בעבר מנכ"ל המשרד לביטחון הפנים והמשרד להגנת הסביבה: "כילדים, אנחנו עוד שמענו את רדיו רמאללה (תחנה ירדנית ששידרה עד 1967). אמא שלי עבדה עבודות כפייה במפעל סימנס, ויום אחד ראיתי בבית מקלט רדיו של סימנס. שאלתי אותה: 'אמא, איך יכול להיות שאת מביאה הביתה מכשיר גרמני, ועוד של סימנס?' ואז היא סיפרה לי שהיא סחבה את המכשיר איתה ממחנות העקורים בנירנברג, וזה חיבר אותה למה שעברה בשואה".

"התחביב יצא משליטה"

ד"ר אבי ליקורמן. אוסף הכל, צילום: אריק סולטן

לרותם יש מוזיאון משלו בבית, והוא אף בנה מחסן מיוחד לאחסן את הפריטים שברשותו - החל ממקלטי רדיו ישנים, עבור בגרמופונים ופטיפונים וכלה בתיבות נגינה. כ־350 פריטים, העתיק שבהם הוא תיבה מ־1838. המכשיר בעל הערך הסנטימנטלי הגדול ביותר, מבחינתו, הוא רדיו הילדות שלו מרשפים, הקיבוץ שבו גדל.

"הקיבוץ היה מורכב אז ממשפחות של ניצולי שואה, כך שהוא היה קיבוץ בלי סבים. תדמיינו לעצמכם את הדבר הזה. היה שם רק סבא אחד, וגם אותו 'ייבאנו' מחיפה. אבל היה לו רדיו, והיינו תמיד באים אליו כדי להאזין לתוכניות ולמשדרים".

תיבות הנגינה שברשות רותם הן מנהרת זמן לעולם התמים של המאה ה־19. במחי גלגול ידני של מנואלה ישנה אפשר לשמוע מוזיקה שמפיקים גליל סיכות, מסרקים מכניים ושערות קטנות של פלדה. סיור במקום מוליד לא מעט רגעי השתאות, ואין מבקר שלא זועק בשלב כלשהו: "הנה הרדיו של סבתא שלי!". גם לנו, אגב, זה קרה.

"אשתי קוראת למקום הזה 'המערה החשמלית', ואני מכנה אותה 'אוצרת המוזיאון'", צוחק רותם. "מהצורה שכל מכשיר בנוי אפשר ללמוד על המקום שממנו בא. המכשירים הצרפתיים, למשל, מפונפנים כמו לואי ה־14, אבל בפנים יש בלאגן אטומי. המכשירים הגרמניים מאופיינים במאסה אדירה, יציקות וגלגלי שיניים, והם חמורי סבר ולא יפים. אין בהם שום הוד והדר, אבל הם הכי מורכבים, מסובכים - וכן, גם יעילים".

והמכשירים הישראליים, דוגמת אלה שיוצרו על ידי רדיו בן גל בשנות ה־50?

"הם משלבים שיק צרפתי עם אלקטרוניקה בריטית, ובעיקר - ווליום גבוה מאוד".

רותם עזב את הקיבוץ בגיל 21 ועבר לראש העין. הוא שירת כקצין בחיל התותחנים, ושנים רבות שימש סמנכ"ל במפעל לחלקי אלומיניום. "אני טכנולוג יציקות, ותמיד היתה לי גישה מכנית", הוא מעיד. רעייתו מיכל ("קוראים לה כך כי היא מכילה את השטויות שלי") היא מהנדסת ביו־רפואית.

ואם כבר מזכירים רפואה, לקורונה היה קשר ישיר לשגשוגה של חבורת הרדיו. "בשנים האחרונות היתה לי חברה משלי בסין", מספר רותם. "ממש חייתי על הקו לשם, למדתי את השפה והיו לי לא מעט לקוחות בתחום הביטחוני ובהייטק. ואז פרצה המגיפה, וכבר לא יכולתי להיכנס לסין. בשלב מסוים סגרתי את החברה, והחלטתי שבגילי אני לא מתחיל סתם קריירה חדשה, אלא אשקיע במשהו שאני ממש אוהב.

"ראיתי בפייסבוק שהרבה אנשים אוהבים שימור רדיו עתיק. פרסמתי באחת הקבוצות שאני עומד לקיים מפגש, ולצורך העניין התרמתי יקב של חבר בבני עטרות. הגיעו 70 איש, וכל אחד הביא את מרכולתו. אני ישבתי שם בשקט, רשמתי מספרי טלפון ופתחתי קבוצת ווטסאפ בשם 'ימי הרדיו'. אחר כך שאלתי בקבוצה מי רוצה ללמוד לתקן מקלטים ישנים, ו־20 חברים נרשמו.

"גייסתי מתוך החבורה את צוריאל ריינשטיין, שהוא מהנדס אלקטרוניקה, ונפגשנו אצלי בבית. בתחילה הוא העביר לנו שיעורים עיוניים על מבנה הרדיו, ולאט־לאט התמקצענו והתחלקנו לקבוצות עבודה. תיקנו מכשירים שהגיעו לידינו, ועברנו שנה מאושרת - עד שבאחד המפגשים התפוצץ קבל ליד אשתי, והיא רמזה לי בעדינות שהגיע הזמן שנעבור למקום אחר. כך הגענו לבאר יעקב. כך או כך, התחביב יצא משליטה, ואני לא חושב שנתקלתי במכשיר שלא הצלחתי לתקן".

אפילו לא אחד?

"אפילו לא אחד. גם אם אני נתקל בקושי או מרגיש שהגעתי למבוי סתום, אני נעזר באנשים עם ידע גדול ורחב משלי".

כמה תיקון של מכשיר רדיו ישן יכול לעלות?

"לרוב הסכום ינוע בין 1,000 ל־1,500 שקלים".

אם תתקן מקלט רדיו מלפני 80 או 100 שנה, נוכל לשמוע בו רשת ג', רדיו אזורי או גלגלצ?

"כן, בוודאי. כשאתה עושה רסטורציה למכשיר, החוכמה היא שהוא לא ייראה אחר כך חדש. המכשירים הישנים קולטים בתדרי AM, שכבר אין בהם שימוש, אז אני מרכיב צ'יפ שיקלוט FM ובלוטות', ובמקום העינית הירוקה של פעם אני מניח צג דיגיטלי. כך המקלט נראה כמו שהיה, אבל יכול לקלוט רדיו בן ימינו".

בהקשר הזה לא נעים לספר, אבל כשנכנסנו לביתו של רותם הפרענו לו בעיצומה של האזנה למשדר חדשות. ושומו שמיים, הוא הקשיב לרדיו בטלפון הנייד.

אאוץ'. אתה?

"הנוסטלגיה כבודה במקומה מונח, אבל על הנוחות לא מתפשרים", הוא מפתיע. "אני יכול לספר שגם כשאני עוסק ממש בפעילות התיקון, אני שומע מוזיקה קלאסית מהמחשב. גם האנשים שפונים אלי כדי שאתקן להם מקלטים, לא בונים על זה שישמעו בהם חדשות. טוב שיש את האפשרות, אבל בדרך כלל זו מצבה להורים או לילדות שהיתה ולא תשוב עוד".

• • •

"הרדיו לא ייעלם מהעולם"

ד"ר מרדכי נאור, סופר וחוקר תולדות ישראל ומפקד גלי צה"ל לשעבר, ערך מחקר מעמיק על שידורי הרדיו העברי־ישראלי משנות ה־30 ועד שנות ה־70 של המאה ה־20 - מחקר שיצא לאחרונה בספר "ימי הרדיו שלנו" (הוצ' יהודה דקל).

לדברי נאור (87), שמאזין לרדיו כבר שמונה עשורים, ב־1952, ארבע שנים בלבד אחרי ייסוד קול ישראל, פעלו בישראל לא פחות מ־235 אלף מקלטי רדיו - "מה שממחיש את מרכזיות המדיום בחיי האזרחים לפני כניסת עידן הטלוויזיה".

תומר סגיס, עורך ומגיש תוכנית הנוסטלגיה "הכל זהב" ברדיו תל אביב, מסביר שעידן האינטרנט לא פגם באינטימיות שבין המאזין לבין השדרן באולפן, ו"רבים מקשיבים כיום לרדיו בטלפון הנייד ומתייחסים אליו כאל חבר וירטואלי".

פרופ' רפי מן, מביה"ס לתקשורת באוניברסיטת אריאל, מציין שהמדיום הרדיופוני יכול להשתלב בעולם הסייבר, והשדרן הוותיק יואב גינאי מחדד: "האינטרנט הביא להתפוצצות אוכלוסין על הסקאלה. כיום, כל אדם יכול להקים תחנת רדיו משלו, לשדר ברשת - ולהיקלט בכל נקודה בעולם".

ומה יהיה על מקלטי הרדיו? "הם לא ייעלמו מהעולם", פוסק ח"כ אופיר אקוניס, ששימש בצעירותו עורך מוזיקה ומגיש בקול ישראל וכיום הוא הרוח החיה בהקמת "מרכז מורשת לתולדות התקשורת הציבורית בישראל", שיפעל בשני בניינים לשימור שנותרו ממתחם קול ישראל בשרונה בתל אביב. "נשלב שם ישן עם חדש, וחוויית הרדיו של פעם תוצג בהמחשות תלת־ממד ובמולטימדיה, לצד תערוכה קבועה של פריטים, אביזרים ותצוגות מכשירי רדיו מפעם", הוא מבשר.

ניצן חן, בעברו איש רדיו וטלוויזיה וכיום מנהל לשכת העיתונות הממשלתית, מדגיש שהמרכז המיועד יציע "חוויית בילוי משותף בין־דורי", ואילו ח"כ אופיר פינס מציין את "שילוב המאמצים בין הממשלה, לשכת העיתונות, עיריית ת"א ומשרד ירושלים והמורשת - שיבטיח את השלמת הפרויקט החשוב הזה בעתיד הקרוב".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו