הנזיר התבגר: רובין שארמה - "אני אנושי"

הירח המלא שהפציע בשמי העיר מרקהם, הסמוכה לטורונטו שבקנדה, הפיח תחושת אופטימיות באוויר הקר. השנה היתה 1998. רובין שארמה, שפרסם רק חודשים ספורים קודם לכן בהוצאה עצמית את ספרו השני, "הנזיר שמכר את הפרארי שלו", נכנס עם בנו בן ה־4, חובב כלי מדידה ונגרות, לחנות ספרים הסמוכה לחנות כלי עבודה שבנו אהב.

שארמה, בן להורים ממוצא הודי, שהיה עורך דין מתוסכל עד שהחליט בגיל 25 לשתף את האנושות בשיטות שלמד "כדי להרגיש חי יותר", אסף שישה עותקים מהמדף כדי לחתום עליהם בקופה לקוני הספר, כשהבחין פתאום באדם לבוש מעיל גשם עוקב אחריו ובוחן את צעדיו.

דקות אחדות חלפו בטרם ניגש העוקב המסתורי אל שארמה, החמיא לו על "השם הנהדר לספר", ותחב לידיו כרטיס ביקור שעליו צוין באותיות דפוס: "אדוארד קרסון, נשיא. הוצאת הרפר קולינס".

כעבור שלושה שבועות רכשה הרפר קולינס, מהוצאות הספרים הגדולות בעולם, את הזכויות העולמיות על "הנזיר שמכר את הפרארי שלו", שהפך עד מהרה, בניהולה, לאחד מרבי המכר הבולטים בכל הזמנים, עם כ־4 מיליון עותקים שנמכרו ברחבי תבל.

"ה'נזיר' פורסם אחרי שקיבלתי תשובות שליליות מכמה הוצאות ספרים", משחזר שארמה. "זה לא היה מובן מאליו שאכתוב ספר, קל וחומר אחד שיהפוך לרב־מכר משפיע. אני לא אדם מיוחד, וגם לי יש כישרונות ופגמים. מנהל בית הספר שבו למדתי נהג לומר לאמי שהוא לא רואה בי הבטחה, והזהיר מתרחיש שבו לא אסיים את התיכון. חלק ממוריי חשבו שאהיה קבצן. למזלי, רק מורה אחת האמינה בי, מורתי להיסטוריה בכיתה ה'. זה הספיק לי".

מאז "הנזיר שמכר את הפרארי שלו" הספיק שארמה לכתוב 16 רבי מכר עולמיים שנמכרו ביותר מ־96 מדינות, להפוך לאחד המומחים המובילים בעולם למנהיגות ולהצלחה אישית, ולעבוד עם כמה מהחברות המובילות בעולם - ובהן מיקרוסופט, נייקי, פדקס ואפילו סוכנות החלל האמריקנית נאס"א.

בפתח פגישת הזום שלנו, שנערכה בשעת בוקר מוקדמת (7:30 שעון ישראל ו־6:30 שעון איטליה, שבה שהה), שארמה, שהוציא לפני כשלוש שנים את רב המכר "מועדון ה־5 בבוקר" (הוצאת כתר), מתוודה שלא עמד בעצמו בהנחיות שנידב בספר.

"הבוקר קמתי ב־4 בבוקר, אבל אני חייב להיות כן איתך: לא ביצעתי את שגרת הבוקר שאני מטיף לה - ספורט, קריאה, מדיטציה. אני נוסע מכאן לרומא ואחר כך לקנדה. אז הבוקר הנוכחי הוקדש להתארגנות לנסיעה, כלומר אריזת מזוודה, מקלחת, קפה והכנה לראיון שלנו".

רובין, התכוננת לראיון שלנו?

"בהחלט. חשבתי אילו דברים חשוב לי לומר, אילו שאלות אתה עשוי לשאול, נזכרתי בחוויות מביקוריי בישראל. הייתי בתל אביב, בירושלים, בהרצליה, בים המלח וביערות הכרמל, אבל יותר מכל אני זוכר את שמעון פרס. באחת מפגישותינו הוא אמר לי: 'אם תאכל שלוש פעמים ביום - תשמין, אבל אם תקרא שלוש פעמים ביום - תהפוך לחכם יותר'. שאלתי אותו מתי הוא מוצא זמן לקרוא, ובתגובה הוא ענה: 'מתי אני לא קורא?'

"הייתי אמור לבקר אצלכם שוב ב־2020, אבל בעקבות הקורונה הביקור בוטל. אז גם הזיכרונות האלה צפו כחלק מההכנה שלי לשיחה איתך".

למרות היותו למוד ראיונות, הרצאות ועבודה מול חברות מובילות וכלי תקשורת ברחבי העולם, שארמה נשמע אותנטי לחלוטין. השיחה איתו מתנהלת בגובה העיניים ובצורה נינוחה למדי.

"רן", הוא מדגיש את שמי, ולא בפעם האחרונה בראיון. "אל תטעה. אני בהחלט שואף לחיות את חיי בדרך שבה אני מעביר את הפילוסופיה שלי. אבל אני גם מאוד אנושי, ומעולם לא טענתי שאנשים צריכים לנהל את חייהם כמו רובוטים. וכן, מנוחה והתאוששות אינן מותרות אלא הכרח. אחרי תקופה של תפוקה גבוהה אני מאפשר לעצמי לנוח, להשתחרר מהריטואלים, לראות סדרות וסרטים ולבלות בטבע. צריך לסמוך על הקצב הפנימי שלנו".

קשה לך להיות מחויב לפילוסופיה שלך רוב ימות השנה?

"זה לא קשה. אני לא מתיימר להיות גורו וגם לא אדם מושלם. אני אוהב את מה שאני עושה. החיים שלי לא כל כך זוהרים כמו שאולי נדמה, ואני מנסה להישאר עם הרגליים על הקרקע. אני שואב השראה מדברים קטנים, אוהב ללכת בטבע כדי לקבל רעיונות חדשים, כמו ווינסטון צ'רצ'יל בשעתו".

"​זה חוזר אליך כבומרנג"

האנושיות והפתיחות שניכרות בראיון מאפיינות גם את ספרו החדש של שארמה, "היה הגיבור של חייך" (הוצאת כתר), שיצא בשבוע שעבר לאור בישראל ("הקוראים הישראלים נאמנים לקריאת ספריי. אני כותב על אומץ, אותנטיות ואהבה, ואלה דברים שנכונים ורלוונטיים מאוד לישראלים").

הספר מכיל 101 פרקים שנועדו, לדבריו, "להאיר בקוראיו את הכישורים החבויים בתוכם, כדי שיוכלו לחיות את החיים שרצו יותר מכל". שארמה מעיד שמדובר בספר הארוך ביותר שלו, 400 עמודים אורכו, וגם האישי ביותר שכתב.

אני תוהה באוזניו אם אחת הסיבות לכך קשורה, אולי, ליומניו הפרטיים שתיעדו תשע שנים שלמות מחייו, ו"הושאלו" ממנו, כפי ששארמה מנסח זאת בעדינות. בספר החדש הוא מכנה את האירועים שהביאו ללקיחת היומנים - שלא פורסמו (עדיין) בציבור - כלא פחות מ"בגידה".

"כל החלומות שלי היו שם, תהליכים רגשיים עמוקים ואפילו החלמה מלב שבור. היומן הזה היה האזור הכי פגיע ואישי שלי", הוא מסביר.

נשמע שזה יכול להסביר את החתירה שלך בספר אל עבר האזור האישי.

"יש הרבה גורואים, הגם שכאמור אני לא מחשיב עצמי ככזה, שמציירים את עצמם באור מאוד שונה ממה שמתואר כלפי חוץ. אז פרשת היומנים עשתה אותי עוד יותר אמיתי וחי. תוסיף לכך את העבודה הפנימית שאני עושה, מדיטציה למשל, ותקבל מצב שבו אני פחות פוחד לחלוק את האמת שלי עם העולם.

"עברתי אתגרים שונים לאורך חיי, והם עיצבו אותי. אני חושב שהשיעור החשוב ביותר בחייו של אדם הוא לדעת לשחרר, מבלי לוותר על עצמו ועל הדברים שחשובים לו. המטרה, בעיניי לפחות, היא להתחבר גם לחלקים האותנטיים והטובים יותר שלנו".

זה נשמע פשוט. איך תמליץ לאנשים לשחרר?

"בספר אני מדבר על שלושה צעדים חשובים: מודעות, בחירות ותוצאות. כשאתה מודע לרצונך לשחרר דבר מה, הבחירות שלך עשויות להיות בהתאם. אבל אנשים רבים לא מודעים לרצונם לשחרר, הם תקועים בעמדה קורבנית ומתבוססים בקושי. המודעות, שטומנת בבסיסה גם למידה וקריאה, למשל, מעניקה לנו תבונה רבה יותר ומאפשרת להגיע גם להחלטות חכמות יותר.

"בספר, אגב, יש פרק על שקר החשיבה החיובית. אם אתה רק חושב חיובי ושוכח מהמתרחש סביבך, הדברים עלולים כמובן לחזור אליך כבומרנג ולפגוע בך. זה לא קישור נפוץ שאתה שומע ברוב הפעמים בז'אנר העזרה העצמית".

יש גם מי שטוען לשטחיות בז'אנר. אנשי מקצוע רציניים, פסיכולוגים ופסיכיאטרים, שלא בהכרח רואים בספרים ובהרצאות למיניהן את הדרך לנתיב צמיחה אישית.

"בהרצאות שלי יש הרבה אנשי עסקים, מאמנים ותתפלא - גם מטפלים. רובם, אם לא כולם, נמצאים בנתיב צמיחה אישי. אני לא בא לטעון שהדברים שאני כותב יעזרו לכולם, וחלק מהאנשים אינו נתרם מהרעיונות השונים. אבל ככלל, אני חושב שכל איש מקצוע צריך לעשות עם עצמו עבודה פנימית.

"בעניין הספרים, אני רוצה לומר שתעשיית ספרי העזרה העצמית מסייעת להמון אנשים. מעולם לא ראיתי כל כך הרבה אנשים קוראים ספרים. קח את 'האלכימאי' של פאולו קואלו. רבים קיבלו ממנו השראה.

"אבל במקביל, עם כל הצער שבדבר, אני אכן מציין בספר שרובנו יחיו אותם חיים במשך 80 שנה, ולבסוף ימותו. זה לא מסר טיפוסי לי בהכרח. רוב המסרים בספרי העבר שלי נעו סביב חיים בעלי משמעות, הותרת חותם ושינוי העולם. הספר הזה שונה. כבר בפרק הראשון אני כותב 'תחיו את החיים שאתם רוצים, באופן שמרגיש נכון עבורכם'. ואני מציג מטרה צנועה יותר, ואולי גם נכונה יותר: 'תמצאו הצלחה בתנאים שמתאימים לכם'.

"אני מנסה להפריך את הטענה שלפיה כסף לבדו מעיד על המשמעות ועל החשיבות שלנו בחברה ובעולם. זו ראייה מצומצמת שפוסלת תכונות חשובות אחרות, שהן הרבה מעבר ליכולת לייצר כסף".

בכל זאת, עשית לא מעט כסף, ואתה מייעץ לעוד אנשים פרטיים וחברות עם לא מעט כסף.

"אני עדיין נאבק בדברים שאתה מציין ומנסה לעשות עבודה פנימית בנוגע אליהם. אני מרגיש דחף לעשות יותר, להשיג יותר ולהפוך לאדם טוב יותר, ובמקביל מודע לעובדה שהתרבות עלולה לגרום לנו להרגיש אשמים, אפילו פגומים, אם אנחנו לא מוצלחים או נתפסים כמוצלחים".

לפעמים מחלחלת בך התחושה שאתה לא מספיק טוב?

"כן, לפעמים. פחות מבעבר, אבל זה קורה".

מה דעתך על תעשיית הקואוצ'רים? בישראל אין רגולציה על המקצוע. זו בעיה בעיניך?

"לדעתי לא, בדיוק כפי שאין רגולציה על התפתחות אישית. אני מאמין שבכל מקצוע יש אנשים טובים, וגם כאלה שנעדרים את הכישורים ההכרחיים לעבודה טובה. החוכמה היא, גם בפן המקצועי וגם בפן האישי, לדעת לקבל אחריות על הדברים. אמא תרזה אמרה שאם כל אחד מאיתנו יטאטא את מפתן דלתו - כל העולם יהיה נקי".

"אני אדם מופנם"

שארמה, שבחודש הבא יחגוג 58, גרוש ואב לקולבי (29) ולביאנקה (27). קולבי, עורך דין, כותב ומרצה, חיבר לאחרונה בעצמו ספר להעצמה עצמית. את גירושיו, שאירעו לפני שנים רבות, הגדיר שארמה בזמנו כ"פצע מדמם".

כמומחה למודעות עצמית ולניהול, קשה להתמקם כמטופל? אתה עוטה על עצמך הגנות רבות יותר בגלל הפרסום הרב שלך?

"לא. אם תתבונן בשיחה שלנו כרגע, אני לא חושב שאני צריך לעטות עלי הגנות, אני מרגיש אמיתי ופתוח. בטיפול, כל טיפול, אני מנסה להיות פתוח מאוד, אחרת זה יהיה בזבוז של זמן וכסף".

הלכת גם לטיפול פסיכולוגי?

"במשבר הגירושים שלי, לפני שנים, שני הצדדים נאלצו לראות פסיכולוג כחלק מהתהליך".

הניסוח שלך פתלתל, "שני הצדדים נאלצו". קשה לך לומר שהיית בטיפול?

"זה קשה, כי החברה יצרה סטיגמה סביב העניין. כל אדם חווה קושי, הצפה רגשית. צריך אומץ לומר שאתה מעוניין בשיפור עצמי, וגם לפעול לשם כך".

בספר החדש אתה מציין שאתה מופנם. וידוי מפתיע. זה לא נוגד את המהות המקצועית שלך?

"יש לי תכונות של אדם מופנם. קראתי פעם ספר שנקרא 'שקט'. למדתי ממנו שמופנמים מקבלים אנרגיה מהיותם לבד, בעוד אנשים מוחצנים מקבלים אנרגיה משהייה עם אנשים סביבם. כשאני נמצא בחו"ל, בכנסים ובהרצאות, אני גם מוכרח להיות לבד עם עצמי, כדי לצבור אנרגיה. יצירה בחדר העבודה שלי היא תענוג בשבילי, ואילו מסיבות קוקטייל קשות עבורי יותר מטיפול שורש כפול. אני מוצא 'סמול טוק' כדבר מתיש למדי".

אתה מזכיר בספר שהיית רוצה לעבוד פחות ולשפר את כישורי הבישול שלך, לחיות כמו סופר. זה רמז לקראת פרישה צפויה שלך?

"אנסה להיות כן. כשכתבתי את הדברים, כך הרגשתי. כתבתי את הספר במשך 16 חודשים במהלך הקורונה, חייתי ונשמתי אותו. בגלל ההשקעה, בחלק מזמן הכתיבה הרגשתי מדולדל רגשית, ואכן חשבתי על מנוחה מסוימת. אבל כעת אני במקום שבו מאגר היצירתיות שלי נטען והתמלא, ואני חפץ להגיע לפסגה הבאה. אז פרישה? כנראה אמות על הבמה".

בתחילת הספר כתבת שהוא נכתב כאילו הוא האחרון שלך. המוות נוכח יותר בחייך?

"התשובה היא כן. צעדתי אתמול באזור כפרי. היה יום אביבי יפהפה, אור השמש היה רך ונעים, והבחנתי ביופי הזה. ופתאום שאלתי את עצמי - עוד כמה אביבים נותרו לי? אני כמעט בן 58, בריא, ובאחד התרחישים ייתכן שנשארו לי, למשל, 20 אביבים. אבל אפשר לקבל השראה מהרעיון המדכא הזה: כשאני אומר 'להתראות' למשפחתי, אני מביא בחשבון שאולי לא אראה אותם שוב. כשבת הזוג שלי, אל, הולכת לקניות, אני מקפיד לומר לה 'אני אוהב אותך'. כך גם עם ילדיי. לאיש אין מושג מה יקרה מחר".

יש לך הסבר מדוע המוות נוכח יותר בספר הזה?

"זה מחדד את הפוקוס. אם זה הנאום האחרון שלך או הספר האחרון שלך - אתה ממצה אותו עד תום. לכל אדם יש פחד מהמוות בדרגה נמוכה, בין שהוא מבחין בכך ובין שלא. כשנהיה מודעים לכך, אפשר יהיה לנהל את הפחד הזה, כי הוא משפיע עלינו בכל הרמות.

"אושו אמר 'תסתכלו על כל המלכים והמלכות הגדולים - את כמה מהם זוכרים עכשיו?' הפרספקטיבה הזאת מייצרת פרודוקטיביות וביצועים, ולבסוף גם חיים אותנטיים ומלאים יותר".

ranp@israelhayom.co.il