המדינות העשירות אוהבות תחרות, אבל רק כשהן מרוויחות ממנה. כשהנשיא הקודם דונלד טראמפ היה בבית הלבן, ארגון ה-G7 לא העלה בדעתו לטפל ב"כשל" הזה, שלפיו מדינות שאינן חברות בארגון מנצלות את המצב ומשיתות מס חברות נמוך, כדי למשוך אליהן חברות ענק ולהמריץ את כלכלתן.
אבל עכשיו נוצרה הזדמנות חדשה: הנשיא ג'ו ביידן, כדמוקרט, הבטיח להעלות את המסים, וכדי לעשות זאת במינימום נזק לכלכלת ארה"ב הוא צריך למנוע את האפשרות מאותן כלכלות חלשות יותר להתחרות בכלכלות החזקות.
בתקופת הנשיא ברק אובאמה, חברות ענק רבות, וגם קטנות יותר, נטשו את ארה"ב בגלל מדיניות המסים האופיינית לדמוקרטים. הנשיא טראמפ סימן כאחת המטרות הראשונות שלו להחזיר את החברות הביתה. הוא הוריד מסים והבטיח הקלות רגולטוריות, והצליח להחזיר רבות מהן לארה"ב.
הוא לא עשה זאת כדי למצוא חן בעיניהן, וכידוע, הוא אפילו הפך לאויב שלהן, בעיקר לאלה המחזיקות ברשתות החברתיות. אלא שהוא עשה זאת למען כלכלת ארה"ב.
בכלל, לטישת העיניים למס החברות היא ראייה מצומצמת מאוד. באירלנד, למשל, יודעים שתעסוקה וצריכת שירותים מקומיים נלווים חשובות יותר מהמסים הישירים. חברות שמתמקמות במדינה שוכרות משרדים ודירות למנהלים, צורכות שירותי תיירות, מכניסות כסף זר והופכות להיות נגישות לאזרחים ולשלטון - ערכים חשובים לא פחות.
החלופה לסף מס, כפי שקבעו כעת בארגון הכלכלות החזקות, היא צמצום ההוצאה הציבורית והרגולציה - אלו הן משימות הרבה יותר מורכבות ושנואות על ממשלות, בעיקר על הדמוקרטים. עכשיו הכוכבים מסתדרים בצורה נוחה לביידן: עמנואל מקרון בצרפת עומד בראש מפלגת "לה מארש", קדימה בעברית.
ג'סטין טרודו, ראש ממשלת קנדה, עומד בראש המפלגה הליברלית החדשה, ויושיהידה סוגה, ראש ממשלת יפן, אמנם חבר המפלגה הליברלית-דמוקרטית הנחשבת שמרנית, אך העיקרון החשוב לה יותר הוא שיתוף פעולה עם ארה"ב.
השמרנים יותר בחבורה - כמו מריו דרגי, ראש ממשלת איטליה, כלכלן מבריק ששימש בעבר נגיד הבנק שם וגם נשיא הבנק המרכזי האירופי, וגם אנגלה מרקל שבסוף דרכה הפוליטית - לא יבזבזו אנרגיה כדי לחנך את העולם.
גם בוריס ג'ונסון, ראש ממשלת בריטניה, לא יתנגד לקבל חזרה חברות מהשכנה הלא אהובה במיוחד, אירלנד, למרות תפיסתו השמרנית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו