טוב להשוות, חשוב להבין את השוני

דו"ח ה־OECD מציג תמונת מצב מוצלחת לישראל של טרום משבר הקורונה. ב־2019 הצמיחה היתה 3.4%, שיעור האבטלה עמד על 3.8% ויחס החוב־תוצר עמד על 60% - שלושה נתונים מרכזיים שמרבית החברות בארגון היו מוכנות לחתום עליהם בשמחה.

עיקר הדו"ח עוסק בנתונים האלה, ולמעשה הנתונים החדשים יותר בדו"ח מתבססים על מידע חלקי ועל הערכות.

עם זאת, כבר ידוע שבשנת 2020 הנתונים האלה עברו מהפך חד: התוצר צנח למינוס 6%, האבטלה עמדה על קצת יותר מ־6% ויחס החוב־תוצר זינק ל־77%. זו בהחלט דרמה, אבל הדו"ח הזה שמתפרסם כעת מפיח אופטימיות. בדו"ח הקודם צפי הצמיחה לשנה זו עמד על 2.9%, וכעת הוא מתעדכן ל־5% ולצמיחה של 4.5% בשנה הבאה. האבטלה שבדו"ח הקודם נכתב שתעמוד על 6.5% מתעדכנת כעת ל־5.5% השנה, ול־5% בשנה הבאה. יחס החוב־תוצר צפוי לזנק ל־76.9% השנה ול־79% בשנה הבאה, במקום צפי ל־85% בדו"ח הקודם.

מאמני כושר אומרים שחשוב יותר מתגובת הלב למאמץ - הזינוק בדופק, הוא משך הזמן הדרוש ללב כדי לחזור לדופק הרגיל במנוחה.

ובכן, צודקים מחברי הדו"ח שהנתון הקריטי כעת הוא משך הזמן שייקח לכלכלת ישראל להתאושש מהמשבר ולחזור לתוואי הצמיחה שאפיין אותנו עד הקורונה. לעניין הזה "שומר החומות" בוודאי לא עזר - הוא הרחיק אותנו בעוד פסע מהמשימה הזו.

המלצות הארגון חשובות פחות מההשוואה בין ישראל למדינות המפותחות בפרמטרים השונים. היא מציבה בפנינו תמונה חשובה של מיקומנו בין מדינות הייחוס.

אך ככל שההשוואה הזו חשובה מאוד, אי אפשר להסיק ממנה מסקנות מבלי לנתח את משמעויותיה הייחודיות לנו: האפיונים הלא מוכרים לארגון של האוכלוסייה החרדית ושל ערביי ישראל, והעובדה שישראל היא אי - מוקפת מדינות בעלות מאפייני העולם השלישי. התקינות הפוליטית לא מאפשרת לארגון ואפילו לא לישראל עצמה לערוך השוואות נפרדות לאוכלוסייה הכללית - ללא חרדים וערבים. לו היינו עושים זאת, יכולנו להדגיש את האתגרים החברתיים הייחודיים של ישראל.