ניקול קראוס היא הסופרת הזרה הכי ישראלית שיש: ספריה, "אדם נכנס לחדר", "בית גדול" ובמיוחד "תולדות האהבה" (כולם בהוצאת מחברות לספרות), היו לרבי מכר בולטים וזכו לתשומת לב גם מצד המבקרים. סבה וסבתה מצד אמה חיו כ־25 שנה בירושלים, וגם סבה וסבתה מצד אביה הכירו בנהלל, ואילו אחיה עבר לגור כאן לאחרונה, כך שקראוס ומשפחתה - בן זוגה, הסופר ג'ונתן ספרן־פויר, ושני ילדיה, המתגוררים בברוקלין, הפכו למראה שכיח בתל אביב מתוקף ביקוריהם התכופים.
"זה מוזר", צוחקת קראוס, הנמצאת כאן (שוב) לרגל ביקור משפחתי, "המשפחה שלי באה מכל כך הרבה מקומות אבל ישראל היא מעין צומת הכרחי; בני משפחתי באים להתאהב כאן, למות כאן, ללדת כאן ילדים, ישראל היא מעין כלי עם כוח מגנטי שהפך את המשפחה שלי לאפשרית. אני זוכרת מילדות את התחושה כשאני יורדת מהמטוס ומרגישה שאני בבית ולא בבית, כי יש בישראל גם משהו זר, ובו בזמן זה קשר עמוק; לכן אנחנו ממשיכים לחזור".
התחושה הזו מלווה אותך כאן גם ככותבת?
"בוודאי. במהלך חיי גרתי וטיילתי במקומות רבים אך כשאני כאן, אפילו כשאני הולכת ברחוב, הסיפורים צפים אלי מכל כיוון. אולי כי אני מרגישה שהגבולות כאן מיטשטשים; יש משהו יפה באנשים כאן שפותחים את הלב בפניך, מן תחושה של קירבה מיידית. כשאני מדברת איתם אני מרגישה שאני נוגעת במשהו חי ואותנטי, והחיים שלהם פתוחים עבורי כאדם אך גם ככותבת, משהו מאוד נדיר שמושך אותי. מה גם שכסופרת היתה לי הזכות לפגוש כמה מהאנשים המדהימים ביותר בארץ - סופרים, כוריאוגרפים, מוסיקאים - ואנחנו מוצאים את עצמנו במפגשים מוטרפים ויוצאי דופן וזה מאפשר לי להתבונן בהתרחשות כאן מזווית ייחודית. אני מעריכה מאוד את הפתיחות והאינטנסיביות שיש כאן; אני מניחה שמי שמגיע מארה"ב יודע להעריך זאת במיוחד".
נראה שבשנה הקרובה סיפור האהבה בין קראוס לישראל יעלה שלב: לאחרונה נודע כי קראוס נבחרה לשמש מנהלת אמנותית שותפה בפסטיבל הסופרים הבינלאומי, שיתקיים במאי 2014 במשכנות שאננים. קראוס כבר לקחה חלק בפסטיבל ב־2008 (אז הוזמנה לשוחח עם עמוס עוז על יצירתה) וב־2010 (שם שוחחה עם הסופר אהרון אפלפלד).
"הושיבו אותי לשיחה עם עמוס עוז, סופר שאני נמצאת איתו בדיאלוג הרבה לפני שפגשתי אותו", מספרת קראוס על הביקור הראשון, "הוא שאל אותי על עבודתי ואני שאלתי אותו, ואני זוכרת את עצמי משתאה, זה באמת קורה? אם מישהו היה אומר לי שכחלק מהיותי סופרת אחווה חוויות כאלה, לא הייתי מאמינה".
"שלילה לא בונה דבר"
כמו כותבים רבים אחרים, גם קראוס מעידה כי "אחת הפריבילגיות המפתיעות של סופר היא לטייל בעולם, להיחשף לתרבויות ולמפגשים שונים, והפסטיבל במשכנות שאננים היה פריבילגיה מיוחדת. יש לי קשר ארוך ומורכב לירושלים עוד מימי ילדותי, והיה מרתק מאוד לחוות אותה דרך הפסטיבל, לראות את הילדים שלי מתרוצצים בסמטאות ואת השקיעה על החומות. צוות הפסטיבל כבר הפך משפחה עבורנו; כשהזמינו אותי לשמש מנהלת אמנותית שותפה, אהבתי את הרעיון בכל רמה".
לצד היחסים החמים וקסמה הבלתי מעורער של משכנות שאננים, אין ספק כי גם קראוס מודעת ליתרון שבהצבתה כפנים הייצוגיות של הפסטיבל בתקופה שבה הקושי להזמין אמנים זרים להתארח בישראל הולך וגדל, ואמנים לא מעטים אף מחרימים את ישראל.
"אני בעד דיאלוג, ולא יכולה להבין את העמדה שלא מעודדת שיח או מתנגדת לו. לאן עמדה כזו יכולה להוביל אותנו?" פוסקת קראוס נחרצות. "זה נכון בעיקר לפרקטיקה כמו ספרות, שבה גם הכותבים וגם הקוראים נכנסים אליה כדי להשתנות, לחוות פתיחות כנקודת מוצא; אני לא רוצה לבצע אידיאליזציה ולראות בפסטיבל מקום שבו יימצא פתרון לבעיה – כל בעיה – אבל אם הולכים לכיוון ההפוך, אם דווקא מי שיכול להביא עימו פרספקטיבה חיצונית בוחר לשלול מאנשים את הזכות לחוות אמנות, אז הוא אולי מעניש אותם אבל לא בונה בכך דבר, אלא רק תורם יותר לבידוד ולאי הבנה".
מה תעשו השנה על מנת לקדם דיאלוג פורה יותר?
"כמובן שבשלב זה אני עוד לא יכולה לנקוב בשמות של סופרים נפלאים מרחבי העולם שהזמנו לקחת חלק בפסטיבל, אבל שווה להדגיש שאנחנו שואפים לערב גם יוצרים מרחבי המזרח התיכון. יש כותבים טובים וחשובים ואני מרגישה שכל עוד הם אינם לוקחים חלק, הפסטיבל מרגיש פוליטי אבל באופן הלא נכון; אנחנו עובדים על כך".
"מישהי משלהם"
קראוס, ילידת 1974, בוגרת האוניברסיטאות סטנפורד ואוקספורד, התחילה את דרכה ככותבת שירה, אך עד מהרה מצאה את ביתה בפרוזה ונחלה הצלחה גדולה ומיידית: סיפוריה, שחלקם דורגו ברשימת הסיפורים הקצרים הטובים ביותר בשנים 2003 ו־2008, פורסמו ב"הארפר'ס באזאר" וב"ניו־יורקר", שדירג אותה ברשימת 20 הסופרים המבטיחים מתחת לגיל 40. ספריה תורגמו לכ־35 שפות וזכו עד כה במספר לא מועט של פרסים, אך בשיחה עם קראוס בשעת בוקר מוקדמת, כשהיא מנסה לשלב בין תשובות אדיבות ונרחבות ובין ילדיה, שהולכים ומאבדים את סבלנותם, קשה שלא להתרשם לא רק מיכולות התמרון, אלא גם מהרהיטות ומחדות המחשבה.
נוצרו יחסים מעניינים בינך ובין הקורא הישראלי.
"גם אני מרגישה כך", היא צוחקת. "זה מרגיש אחרת כאן. מתגובות הקוראים אני לא מרגישה שהם קוראים סופרת אמריקנית, אלא מישהי משלהם, וזה טוב עבורי. יש כמובן עמדות שקשורות בישראל ואני לא עוסקת בהן, הן לא הנושא שלי, הן לא יכולות להיות הנושא שלי ולא משנה כמה אמפתיה יש בי כלפיהן - אני לא חיה אותן כמו סופרים מקומיים. אבל יש דבר מה אחר שאני יכולה לתת; אני לא יודעת לנסח אותו במדויק אבל הוא קשור בהיסטוריה, במבט שהוא פנימי וחיצוני באותו זמן. כמובן שאנשים כאן מבינים, הם חלק מהסיפור. אני מרגישה שקורא מיפן יכול לקרוא את הסיפור ולהבין אותו אבל זו הבנה מסוג אחר, קשר מסוג אחר, ואני מרגישה שאיכות הקריאה כאן היא מאוד חמה, מעמיקה ומקבלת".
את עצמך נוטה לקרוא יותר ספרות אנגלו־אמריקנית או ספרות זרה?
"הסופרים ששייפו אותי ותרמו למי שאני ככותבת הם בעיקר סופרים זרים. אני לא קוראת הרבה ספרות אנגלו־אמריקנית, זה פשוט לא הטעם שלי, לא בטוחה למה. אני חושבת שאני מתעניינת בנושאים אחרים ויותר מכך, אנשים משתמשים בשפה באופן שונה. אני מרגישה זאת דרך התרגום ומעניין אותי לחקור דרכי חשיבה שונות, שלא באות בהכרח מאותה בריכה שהשתכשכתי בה. בין שזה סופר מפולין, מצ'ילה או מהקוטב הצפוני, מאז שהייתי ילדה חשתי דחף להרגיש כיצד העולם מתנסח דרך דמיון או מחשבה של אדם שחי חיים אחרים. כך שמה שקיבלתי דרך התרגום הוא בעצם מה שהניע אותי או כיוון אותי להיות סופרת".
אולי זו אחת הסיבות שהספרים שלך מפגישים תמיד בין דמויות ממוצא, משכבות חברתיות ומגילים שונים.
"כשאני כותבת אני תמיד מרגישה שאני רוצה לחוות את כל האפשרויות שאין לי בחיים. יום אחד אהיה קשישה, אבל לעולם לא אהיה גבר קשיש, למשל".
גבר יהודי קשיש, אם להתייחס לסיפור שפירסמת ב"ניו־יורקר" בינואר.
"בדיוק. אני מרגישה שאני נשאבת למקום הזה ושהוא נוגע בי, ואני מניחה שיש לזה קשר לקירבה למוות; כשאתה מציב דמות בקרבתו של המוות, לפתע כל מה שנראה מרכזי וקריטי בחיים מתפוגג ונוצרת אפשרות לתת קול לתחושות שנדחקות בשיגרה הצידה. אני מניחה שמה ששואב אותי לכיוונים הללו הוא גם האפשרות שנוצרת עבורי להימלט מכל מה שכל כך מגביל אותנו בחיים ומייצר בתורו תסכול - את נולדת לתוך חיים מסוימים וכל ההחלטות, בין שהן מושכלות או רגעיות, מצרות את החיים לתוך מסלולים שהולכים ומתהדקים.
"ככותבת, יש לך אפשרות להכפיל ולשלש את ניסיון החיים שלך; להיכנס לתחומן של דמויות שונות בתכלית עם היסטוריה ומאפיינים משלהן - מין נתיב הימלטות מהמגבלה שמלווה את היומיום שלנו. מעולם לא נמשכתי לאלמנטים ביוגרפיים כי זה לא מספק לי את מה שאני נכספת לו - סוג מסוים של בריחה מהיות גוף אחד, נשמה אחת, חיים של אדם אחד".
הימלטות שהיא גם נחלתו של הקורא - לחוות אפשרויות שונות של הנפש האנושית.
"אני לא חושבת שיש מדיום אחר, אפילו אמנותי, שיכול לחולל טריק שכזה - היכולת להכניס אותנו לחייו של אדם אחר, לחוות את חייו הפנימיים ולהבין מה מניע אותו ואיך זה להיות הוא - באופן ישיר ובלתי אמצעי כמו הספרות. לא תמיד זה עובד, אבל כשאת פותחת את הספר שנכון בשבילך, נוצרת אפשרות כל כך מיוחדת להכיר את האחר ודרך כך להכיר את עצמך. איפה עוד אפשר למצוא את זה?"
"קניוק היה מקרה נדיר"
חובבי הקטלוגים התייחסו לא פעם לקראוס כחלק מדור צעיר ונמרץ של סופרים יהודים־אמריקנים כגון ספרן־פויר או נתן אנגלנדר, מעין המשך לדור שהיה לנדבך מהותי בספרות האמריקנית וכלל ענקים כסול בלו, פיליפ רות וברנרד מלמוד.
עבור קראוס המציאות מורכבת יותר. "סופרים כגון רות, מלמוד ובלו הם המון עבורי. אבל אני לא מרגישה חוליה נוספת בשרשרת הדורית", היא מסייגת. "האתגרים שהם התמודדו איתם היו שונים, כמו השאלה כיצד להיהפך לאמריקני שעמדה במוקד יצירתם. עבורנו זה בעצם הפוך: המבט מופנה החוצה; סופרים בני דורי באים ממקומות שונים וכותבים על ניגריה, סרייבו, רוסיה, אין את התשוקה הבוערת להיות אמריקני, להשתייך ולהיטמע, כמו לשבור טאבואים ולחצות גבולות שאולי נחצו זה מכבר.
"עם זאת, יש משהו מרגש בסופרים שעוסקים בתמה של היות יהודי. אני לא רואה דמיון ביני ובין נתן אנגלנדר, אבל יש בכולנו את ההבנה שלתוך כך נולדנו ולמעשה זאת מתנה; כי את נולדת לתוך מסורת של אי ודאות והתחדשות. התדיינות, ויכוח, מחלוקת, הטלת ספק וגם תשוקה למילה הכתובה - זהו הלב של הלמידה והחיים היהודיים, וכשמכנסים את כל אלו יחדיו מדהים לראות שזהו תהליך המשכי עבור כותבים יהודים מכל העולם, המעיין הזה לא יבש".
לעומת זאת, הצהרת לא פעם על חיבתך לעוז, יהושע, גרוסמן ויואל הופמן; נראה שאת קשורה מאוד לדור הבוגר בספרות העברית.
"לכל אחד מהם אני קשורה מסיבות שונות, אך אני מניחה שאני קוראת אותם ברעב שאולי לא קיים בי ביחס לכל לאום. אולי זה בגלל היחס הכפול שלי למקום הזה, הניסיון שלי לספוג אותו והתחושה שאני לא בפנים ולא בחוץ, אך בעיקר כי כל אותם סופרים שונים זה מזה ועדיין בכולם יש תשוקה, אפילו פראות, והם מרשים לעצמם ללכת עם הרגש ללא מורא. הם סופרים אינטלקטואלים אבל אין בהם את המורא שכופה עליהם להיצמד לאינטלקט, ואני מניחה שזה מרגש אותי".
קראוס גם קשרה קשרי ידידות עמוקים עם יורם קניוק, שהלך לעולמו לפני שבועיים, ועם מותו פירסמה רשימה יפה על הסופר ב"ניו יורק טיימס". "אחרי שהוא מת קראתי במשך יומיים את כל המכתבים שהוא שלח לי", היא מספרת, "חשוב היה לי להקדיש לו את הרשימה הזו ושמחתי שהיא תורגמה לכמה שפות - ואולי תניב עוד קוראים ליצירתו. אבל בעיקר היה חשוב לי לקרוא את המכתבים האלה שוב. כמה סופרים יכולים להיות בחייהם מה שהם כתבו על קניוק? - סוריאליסטי, תיאטרלי, ילדותי, פרוע, עז נפש, יצירתי לאינסוף - יורם היה מקרה נדיר".
כינית אותו "אמן התבוסה"; הוא היה אוהב את זה.
"גם אני חושבת", היא צוחקת. "יורם תמיד רצה שאכתוב עליו, אבל את יודעת, לפעמים את לא יכולה לראות אדם מספיק בצלילות כדי לכתוב עליו, אלא עד שמאוחר מדי, כמו כל דבר שקשור אליו, אבל אולי זה קרה בדרך הנכונה ביותר. אומרים שסופרים מביסים את המוות בכל פעם שקוראים אותם ואני מאמינה שגם הסיפור שלו, כמו הרבה שבילים ומשעולים שעוד לא נחקרו עד תומם, רחוק מלהסתיים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו