כשניצני פגש את יזהר

יזהר ואני הכרנו ב־1977. שנינו היינו חיילים צעירים ושעירים בגלי צה"ל. הוא היה עורך מוסיקלי,  פרץ לאולפן ב' שבו עשיתי תורנות שידור כטכנאי, וראה אותי - לטענתו - יושב עם הרגליים על ה"מיקסר", מערבל הצלילים שיש באולפן. באותו ערב חזר מאולפני קוליפון בכיכר השעון ביפו אחרי שהקליט שם שיר שכתב ושר, מה שהפך לימים ל"לראות אותה היום" של תיסלם. התלהבתי מהנער השובב, הידען והאינטליגנטי, ומצאנו שפה משותפת במהירות. אחר כך הקלטנו באיזה לילה את "תנו לי רוקנרול" באחד מאולפני גל"צ, הכרנו את דני בסן ונהיינו להקה, עם יושי, צוף וסמי. והשאר היסטוריה והיסטריה.

צילום: רוני דלמאי

36 שנים עברו מאז, ואנחנו עדיין חברים קרובים. הספקנו בשנים האלו גם לכתוב הרבה שירים יחד, להפיק תקליטים יחד, להמשיך להופיע עם אותה להקה, להגיש תוכנית משותפת בגלי צה"ל. החודש יזהר הוציא דיסק חדש, וזו בהחלט סיבה טובה שנעשה שוב את מה שאנחנו עושים בכל מקרה אחת לכמה זמן: יושבים שעתיים באולפן שלו ומדברים על החיים. הוא בחור חריף, בעל כושר ניתוח; בשנים האחרונות התרכך קצת. אולי בגלל שהוא אבא של עילי, בנו היחיד, שהוא היום בן 15 ומוסיקאי בעצמו.

אז מה חשת כשעילי התחיל לעשות סימנים של מוסיקאי?

"אלונה (קמחי, אשתו; י"נ) אמרה: 'אוקיי, דור שלישי למצוקה כלכלית'. אבל זה מרגש. מרגש לראות אותו בדרך שלו. אני עוזר לו כשאני יכול, אני עושה מיקסים להקלטות של הלהקה שלו". 

זה יפה שהוא מסכים שתעשה לו מיקסים.

"כן, כי זה נוח. לאבא יש אולפן. אבל אני לא מתערב בכלל ולא אומר מילה על עיבודים או על השירים. רק מחמיא". 

ולהופעות שלך הוא בא?

"כבר מזמן לא. הוא בן 15, הוא מחפש את ההבדלה. אני מסכים עם זה לגמרי. להופעות של תיסלם הוא עוד המשיך לבוא קצת".

בגלל הדודים המשוגעים?

"בדיוק".

נגנו עכשיו

הדיסק הנוכחי הוא התשיעי של יזהר. את הקריירה שלו כזמר התחיל אחרי שכבר הופיע עם תיסלם ואחרי שעבד שנים כמפיק. "דווקא האיחוד של תיסלם בקיץ 1990 נתן לי את המוטיבציה", הוא אומר. "פתאום מצאתי את עצמי אחרי זה כשהדבר שהכי בא לי לעשות זה להתחיל קריירה כזמר. אני זוכר שירדתי מההופעה הראשונה שלי לבד, זה היה בבאר שבע, בפורום, היו שם איזה 20 איש, ואמרתי לעצמי: היום התחלתי מקצוע חדש. אבל גם אחרי זה נדרשו לי עוד שמונה שנים מאז 1990 עד שהחלטתי שאני מתחיל לעשות אלבום ראשון. הרגשתי שיש לי עוד הרבה ללמוד.

"אתה מכיר אותי מגיל צעיר. תמיד היה לי סוג של ביטחון עצמי בהלחנה, בעיבוד, בהפקה, בנגינה, למרות שגם שם הייתי צריך לעבור דרך. שירה תמיד היתה המקום הפחות בטוח שלי. זה לא הכישרון הטבעי שלי. לא נולדתי עם איזה קול ענק. וגם, אתה יודע, סוג של ביישנות כזאת. אני לא חיית במה כמו ריטה, למשל, שאם תזרוק אותי בקיסריה אני מייד עושה פירואטים.

"אני מסתכל על קריירת הסולו שלי ב־15 השנים האחרונות, ומבין שאני נהנה ממנה יותר ויותר. אני מוצא את עצמי פחות באולפן ויותר מופיע. משה לוי אמר לי לא מזמן: 'אתה עשית הרבה דברים פנטסטיים, תקליטים והפקות, אבל בעיניי - ההישג הכי גדול הוא הדרך שעברת כזמר'. קיבלתי את זה כמחמאה. היום אני יכול להגיד שכן, אני זמר, אני כבר יודע איך עושים את זה".

האלבום החדש מבוסס על ביצועים מהופעות חיות מסיבוב הופעות שיזהר עשה לפני שלוש שנים. הוא לא יוצא בדיסק אלא רק באייטיונס, פלטפורמת התוכן הדיגיטלית של אפל, שיזהר חולם כבר שנים שתגיע לארץ ומטיף לה בכל הזדמנות. דיסק בצורתו הפלסטית לא יהיה.

"יש באלבום כמה אורחים. משה לוי באקורדיון ורונה קינן בשיר שעשינו בהופעה בזאפה ב־1 במאי - 'Working Class Hero' של ג'ון לנון. צוף מנגן איתי שיר בהופעה. פיטר רוט ואני שרים יחד 'זריחה על המדבר'. עם הנגנים האירים שלי, אהוד ודינה, עשינו גירסה מופשטת של 'Whisky in the Jar'.

"כשהתחלתי לעבוד על אלבום האולפן האחרון שלי, 'עניין של הרגל', היה לי קשה מאוד. חשבתי לעצמי, למה אני עושה את זה? מה, אני צריך עוד אלבום? אני עושה את זה כי מצפים ממני או כי אני רוצה? מה אני היום? מה מעניין אותי במוסיקה? איפה התשוקה? הרגשתי שאני צריך איזו סכנה, לעשות משהו שהוא מבחינתי מפחיד, שלא עשיתי אף פעם. אז יש כאלה שהולכים וקופצים בנג'י. אני אמרתי שאני הולך להופיע לבד.

"אני תמיד מוגן, אתה יודע. כמו בתיסלם, או עם נגני הליווי שלי, תמיד אנשים איתי וזה נורא כיף. להיות לבד על במה זה דבר שאף פעם לא עשיתי. אז החלטתי שאני מופיע לבד. אבל לא רציתי סתם לעשות את זה עם גיטרה אקוסטית, כמו שהיה פעם - מתי והגיטרה, יהודית והגיטרה. ראיתי כל מיני דברים שאנשים עושים היום בעולם, עם מכשירים שאתה יכול להקליט את עצמך ולנגן על כמה כלים, וזה עניין אותי, הדליק אותי שאפשר ליצור על הבמה, ממש. אתה לוקח, מתחיל לנגן משהו ומקליט את עצמך, ויוצר משהו שלא היה קודם".

הקהל מבין מה אתה עושה שם עם כל המכשירים? 

"הקהל מתרגש מזה. מצד אחד יש שירים שבהם באמת זה רק אני וגיטרה אקוסטית, ומצד שני - יש שירים שאני מנגן בתופי בונגו, וזה מקסים, והקהל נהנה, והשירים באים הכי קרוב. יש סיפור שאני מספר בהופעה, שכשהייתי בן 13-12 והתחלתי לנגן בגיטרה היו בבית ספר מסיבות, וזה שהיה מנגן גיטרה ושר שירים של הביטלס היה מלך הבנות, אבל זה לא הייתי אני, כי הייתי ביישן ואף פעם לא ניגנתי. היה אחד דרור, שהוא היה שר שירים של הביטלס ולקח את הבנות. ואז אני אומר לקהל: 'הערב אני עושה תיקון, אני שר לכם לבד עם גיטרה שיר של הביטלס'. זה נחמד".

במה זה שונה מכל הדברים האחרים שעשית? 

"כמו שאלון אולארצ'יק אומר - זאת זמרוּת, ככה הוא קורא למקצוע הזה. זמרוּת זה באמת דבר מורכב מאוד, כי יש בזה גם את השירה עצמה וגם את הפרפורמנס, של איך אתה מגיש את השיר, ויש את ההופעה עצמה, איך אתה מול קהל - זה הרבה דברים יחד, לא רק קול נטו. יש אנשים עם קולות מופלאים, אבל כשהם עולים על במה הם משעממים נורא. מצד שני יש איזה דילן כזה, שנשמע כמו צרצר, והוא שינה את ההיסטוריה. אז זה באמת עניין של פרפורמנס, של כריזמה, של לדעת להחזיק את הקהל שעה וחצי, ולהיות מרוכז בשירים ולנגן אותם".

מסמרים ונוצות 

יזהר, כבר בן 54, היה האמן הראשון בארץ עם אתר אינטרנט, הראשון למכור שירים ברשת, הראשון עם אולפן ועם חברת הפקות עצמאית. במשך השנים היה אחד המפיקים העסוקים בישראל. מדובר במלאכה מורכבת: מפיק מוסיקלי הוא גם פסיכולוג של הזמר או הלהקה, הוא צריך להבין את האמן לעומק, לכוון אותו אל התוצאה הרצויה לדעתו, להוציא ממנו את המיטב, לספק את רצונה של חברת התקליטים, לעמוד בתקציב, לבחור את השירים, לשלוט ברזי האולפן והסאונד ולהבין משהו על עיבודים. לא פשוט.

הוא הפיק תקליטי פלטינה למיטב זמרינו, כולל את "אם ננעלו" של עפרה חזה, השיר שהפך אותה לכוכבת בינלאומית ואחד השירים הישראליים הנמכרים בכל הזמנים. כשעבדנו על הפרויקט הזה בלונדון, ראיתי איך סביבת העבודה האנגלית המאוד מקצוענית מתפעלת מהבחור הצעיר מישראל.

אז זהו, נמאס לך להיות מפיק מוסיקלי לאלבומים של אחרים? 

"פחות ופחות מעניין אותי להפיק. קצת מיציתי. קשה לי להיכנס היום לאולפן, כי זה סוג של חתונה, להתחתן עם מישהו לכמה חודשים - ולא תמיד הכימיה הזאת מתרחשת. היתה לי כימיה כזאת עם דיוויד ברוזה, שזה אחד התקליטים שאני גאה בהם, או ב'מסמרים ונוצות', האלבום של מיכה שטרית שהפקתי עם ברי סחרוף, ושהיה מהאלבומים שהיה הכי כיף לעשות. מיכה פנה לשנינו, ביקש שנעבוד יחד. היינו באים שלושתנו בבוקר, נפגשים כאן באולפן, מיכה היה משמיע חצי בית עם רבע מילים, ובסוף היום, לקראת הערב, היה שיר גמור. מילים, לחן, עיבוד, נגינה, רק להוסיף על זה עוד משהו ולעשות מיקס. לעומת זאת, יש אלבומים שזה לא קורה. הכל עניין של כימיה וטיימינג. 

"יש אלבומים שהפקתי, כמו האלבום של אדם, שם זה היה הכי קיצוני, שבו גם כתבתי את כל השירים, עם אלונה, גם ניגנתי בכל הכלים כמעט, וגם עשיתי את המיקסים. הרגשתי שהכל עלי. ויש אלבומים, כמו זה של מוניקה סקס, שבו בעצם הייתי כמו מפיק אמריקני כזה - חצי טכנאי, שמקשיב, בוחר, עוזר להם לבחור, בלי לנגן או להתעסק בכלל בעיבודים".

אחרי ההצלחה המדהימה שחווינו עם עפרה חזה באירופה, לא רצית להיות מפיק בינלאומי?

"באמת מה שהכי התבקש אז היה לנסוע לחו"ל ולעבוד בזה. ובאמת, התמזל מזלי וטרבור הורן ואשתו פנו אלי כדי לייצג אותי שם, ונסעתי לאנגליה והייתי שם שלושה חודשים, אבל היה לי קשה להתחיל מאפס. עזבתי פה מעמד והצלחה, ופתאום הייתי צריך לפגוש אנשים בחברות תקליטים ולחכות שיחזרו אלי, שישלחו איזה דמו של להקה שאולי אעבוד איתה. היה לי קשה להתחיל את זה וגם לקבל אישור עבודה. אז אמרתי, טוב, בינתיים אני אחזור לארץ.

"אחר כך עבדתי בצרפת עם איזו זמרת, וכל מיני כאלה, ושוב היתה תחושה שאולי אני צריך להישאר בחו"ל ולנסות יותר, ואולי הייתי מצליח יותר, אבל אני לא יודע לחשוב מה היה אם. אני מאושר מכל הבחירות שעשיתי". 

כולל לגור בארץ? 

"כן. אם היית שואל אותי בגיל 20 אם אשאר לגור בישראל, זה היה הדבר האחרון שהייתי מעלה בדעתי. הייתי בטוח שאחרי הצבא אני מייד נוסע לעולם. ואם היית שואל אותי אם אי פעם אשיר בעברית, זה היה נשמע לי מופרך. אבל בסוף, אני גר בארץ כל החיים שלי, ושר בעברית". 

ככלות הקול והתמונה

לאחרונה התחיל יזהר להתעניין בצילום ובימוי. בשנים האחרונות הוא מגיע לא פעם להופעות של תיסלם עם מצלמה או שתיים, מגובה בשלל עזרים, חוטים וחצובות, וכעבור כמה ימים שולח לנו סרטים קטנים, מעשה ידיו. כמו במוסיקה, גם בצילום הוא מוכשר ומקורי, אבל גם עצמאי ושולט בתהליך. מצלם, עורך, משלב שירים. בעת העבודה על האלבום של רונה קינן גם הפיק סוג של סרט על התהליך.

אז זהו, פתחת עוד קריירה כקולנוען?

"אני עוד לא יודע מה זה הולך להיות, זה נורא מוזר ומפחיד שמשהו כל כך מושך אותי בגיל כזה. אני יודע כמה זמן לקח לי להיות נורא טוב במוסיקה, ואין לי את הזמן הזה בשביל קולנוע. אני משקיע המון בללמוד, בלתרגל את זה, אבל עכשיו אני צריך לעשות קפיצה ולעשות סרט ראשון. קצר אפילו. סרט ראשון של עשרים דקות". 

שזה לא רק עניין טכני, זה עניין אמנותי וקריאטיבי. לחשוב ולהמציא.

"זה לכתוב לבד או עם מישהו, או אפילו לקחת תסריט ממישהו אחר. במוסיקה למדתי שתיאורטית, אם אני רוצה, אני יכול לעשות אלבום לבד, מההתחלה עד הסוף. בלי שום נפש חיה. לא יודע אם זה ייצא טוב, אבל אני יודע לעשות את זה, את כל אחד מהשלבים, מלכתוב את השיר ועד לעשות את המאסטרינג (קביעת הגוון האחיד והסופי של צליל הדיסק; י"נ). בקולנוע זה לא עובד ככה. אתה צריך אנשים, זה מקצוע של שיתוף פעולה". 

איך אתה לומד קולנוע?

"לא באופן פורמלי. גם מוסיקה לא למדתי פורמלית. למרות שללמוד קולנוע היום זה גן עדן. כי אם פעם, בשביל לראות סרט אוונגרד קצר ופורץ דרך מ־1928 היית צריך ללכת לאיזה סינמטק נידח, היום אתה פותח יו־טיוב, מקליד שלוש מילים, ושלאק, אתה רואה את זה. הכל שם. כל הארכיון ההיסטורי של הקולנוע נמצא ביו־טיוב וברשת. עכשיו, אחרי שנתיים של לימודים אינטנסיביים מאוד בכוחות עצמי, של המון קריאה וצפייה בסרטים ושיעורים ולראות אנשים עובדים, אני מגיע לאיזשהו מקום עם עצמי, שבו אני כן מרגיש שחסר לי הדבר הזה של העשייה. כשאתה לומד קולנוע בבית ספר אז יש לך את החבר'ה שלך. לי אין, ואני לא יודע אם בא לי להיות עכשיו עוזר צלם שני בסרט גמר של מישהו".

בקיצור, גם בסרטים יש להקה. 

"כן. אבל המקצוע שלי הוא מוסיקאי, אין מה לעשות. וזה מעניין, כי אני רואה איך הקולנוע נכנס לי כשאני עושה היום מוסיקה, כשאני כותב שירים. אני רואה היום את המחשבה על הסיפור. אפילו בעיבוד, המחשבה הנרטיבית חזקה יותר מאי פעם".

שמעתי אותך מדבר על איזה סרט משפחתי.

"אני עוד לא יכול לדבר על זה כי אני עוד חושש לדבר על עשייה קולנועית. אני עוד לא שם. אני עוד לא מרגיש שמותר לי להגיד שזה קורה, שאני באמת עושה סרט". 

ובכל זאת?

"מה שאני עובד עליו עכשיו התחיל מזה שרציתי לעשות סרט דוקומנטרי על הנסיעה שלי עם הלהקה להופיע באירלנד, ואז הצטרף אלי שותפי לעשייה הקולנועית, הצלם איתי רזיאל, ומאז אנחנו עובדים יחד. מהר מאוד הבנתי שלא היתה שם דרמה גדולה, בנסיעה הזאת, ושהעשייה הקולנועית מחייבת אותי לגישה אישית יותר. ואז נכנסתי לסיפור של המשפחה שלי. התחלתי להתעסק בהורים שלי ובנסיעות שלנו, ובאח שלי שנהרג.

"יום אחד עשיתי משהו שהייתי צריך לעשות מזמן, לקחתי את כל סרטי הסופר 8 של אבא שלי והמרתי אותם לווידיאו. ואז ראיתי שאבא שלי צילם במשך ארבע שנים וחצי - מ־1967, כשהייתי בן שמונה וחצי, ועד סוף 1971, כשהייתי בן 13. הוא תיעד את המשפחה שלנו ואת הנסיעות שלו, ואותנו בארץ ובחו"ל באופן אינטנסיבי מאוד, עד שיום אחד הפסיק. הבנתי שהסרט שאני רוצה לעשות הוא לספר את סיפור המשפחה שלנו דרך ארבע השנים האלה, ולבנות סיפור שיראה משפחה מאושרת ושמחה, שאחר כך התפרקה. כאילו השקט שלפני הסערה, לפני שאח שלי נהרג ולפני שההורים שלי התגרשו. התקופה שלפני הכל.

"אפילו כשאני מספר לך את זה עכשיו, אני מרגיש שזה עוד מוקדם, אני מפחד למסמס את זה. זה הרבה עבודה של איך לעשות - איך לספר, מה לצלם. האם לראיין את ההורים שלי על הסרטים, על מה שהם רואים, או לתת להם לספר את הסיפור בצורה הכי כרונולוגית?"

התחלת כבר? 

"כן. אני מצלם אותם, ואז אני הולך לכתוב סוג של תסריט, ולחפש איפה מתחילים לראות את הסדקים ביחס למה שקורה אחר כך".

מה התפקיד שלך בסרט? אתה הבמאי? אתה הצלם? 

"אני הבמאי, אני עושה את זה עם איתי, שהוא צלם מוכשר מאוד עם עין מדהימה ועם רגישות מדהימה לאנשים. לא הייתי רוצה לעשות סרט דוקומנטרי של לראיין אנשים, אלא לספר סיפור בשפה קולנועית". 

פרצופה של המדינה

לפני כמה חודשים יצא לרדיו שירו "עניין של הרגל", שהלחין למילים של אלונה קמחי. השיר נפסל לשידור בגלי צה"ל ועורר גל תגובות קשות על אשדות.

"שמע, זה היה טראומטי יותר ממה ששיערתי", הוא אומר. "פתאום אתה רואה את הכוח שיש לפוליטיקאים ולתקשורת, ולהחלטה של בן אדם אחד, שבמקרה זה היה מפקד גלי צה"ל. הייתי באולפן של התחנה ושרתי שירים אחרים, וסיכמנו מראש שאני לא שר את השיר הזה, ואז הוא הוציא הודעה שהוא לא מסכים שהשיר הזה ישודר". 

נפתלי בנט יצא אז נגדך במכתב פומבי.

"לא ידעתי אז מי זה נפתלי בנט, הרבה אנשים לא ידעו. זה היה חודש לפני המועמדות שלו למפד"ל. אני חושב שהוא חייב לי איזה שניים־שלושה מנדטים. המכתב שהוא כתב לי, כביכול מכתב פומבי, היה בעיניי מכתב הסתה. קבוצה שלמה בארץ רואה בי מין רשע, או לפחות ראתה בי אז - היום זה אולי פחות מעניין את רובם, ובכל רגע יש קורבן אחר, או רשע אחר. לפני 20-15 שנה, הדעות הפוליטיות שלי - שתי מדינות לשני עמים - היו מין בון טון כזה, שמאלה מהמרכז. היום זה שמאל הזוי וקיצוני. המדינה כולה עברה איזה שיפטינג, יש היום פחות מקום לראייה שונה מזאת שמוכתבת מלמעלה.

"בחודשים הראשונים אחרי התקרית הזאת ממש היתה ירידה בהופעות, ואפילו קהל שאהב אותי אמר, עזוב אותך עכשיו, מה נהיית לי פוליטי? תביא את השירים שלך, 'מה תאמרי' וזה. לשמחתי, אני מרגיש שחזרנו למקום שבו היינו ושהכל בסדר מהבחינה הזאת, ואומרים שאולי, בסופו של דבר, אני ארוויח מזה, כי עמדתי על שלי, ומי שמכיר אותי ואוהב את המוסיקה שלי הולך איתי. אני לא מנסה להיות האמן של כולם, תמיד אעשה את מה שאני חושב שהוא נכון, מה שאני מאמין בו".

בפעם הבאה שיהיה לך משהו כזה להגיד, לא תחשוב פעמיים?

"אני מניח שאחשוב פעמיים, אבל אני מקווה שאם יהיה לי חשוב מאוד להגיד אותו, אז אגיד אותו. זה גם עניין של איך מאירים עליך. כי הופעתי פעם בכנס למען סרבנים, ובמקביל גם הופעתי שלוש פעמים באוניברסיטת אריאל, וכולם שם ידעו שאני שמאלני וזה לא הזיז לאף אחד. עד שלא בא מישהו וכיוון עלי פנס ואמר, אתם רואים אותו? הוא האויב. הוא בוגד, הוא גרוע יותר מערבי.

"פתאום גם הבנתי מה זה להיות בעל דעה לא קונבנציונלית, שמאיימת על הרבה אנשים בארץ. ופתאום ראיתי תגובות של דור שלם, בעיקר צעירים, שזה הכי מדאיג, שאומרים בתמימות, 'מה אתה כותב על כיבוש? איזה כיבוש?' ואז אתה אומר לו, אתה יודע, השטחים שמה. והוא עונה לך: 'מה זאת אומרת? זה לא שלנו?' לא, הם לא יודעים. זאת בורות, ויש איזה ממסד שדואג שזה יישאר ככה".

איך אתה מרגיש עם כל הפוליטיקאים החדשים שצצו פתאום מכל עבר?

"פוליטיקאים תמיד היו בשבילי אנשים מבוגרים ממני, שאף פעם לא הכרתי. הם לא יצאו מהחברה שלי. פתאום יש פוליטיקאים, ויאיר לפיד הוא הבולט ביניהם, שהם בגילי, או אפילו צעירים יותר, כאלה שאני מכיר אותם. וזה מוזר".

מה אתה חושב עליו?

"אני לא מסכים עם הרבה ממה שהוא אומר בתחומים מדיניים וכלכליים, ולכן לא הצבעתי בשבילו, אבל אני עדיין נותן לו צ'אנס. אני חושב שזאת דעה קדומה לטעון שאם הוא היה בטלוויזיה, אסור לו להיות פוליטיקאי. למה, אם הוא היה פעיל במרכז של מפלגה אז היתה לו יותר זכות להיות פוליטיקאי? עיתונאים הם אנשים שעשו ושעבדו, והם מודעים והם אינטליגנטים והם חרוצים, ובחלק משמעותי מהחיים שלהם הם היו עם אינטגריטי גבוה מאוד. האמת חשובה להם, הרצינות חשובה להם, העבודה חשובה להם, האמינות שלהם קריטית. וזה נותן תקווה.

"יאיר לפיד הוא בעיניי הראשון אחרי הרבה שנים שהרגשתי שיש לו סיכוי לעשות דברים. הוא בעמדה חסרת תקדים, קודם כל מהמקום שממנו הוא בא, ועם המתנות שקיבל בחיים - הכישרון, ההצלחה, המראה, הייחוס, הקריירה, האינטליגנציה, וגם התחושה שהוא מעביר, שהוא בן אדם, ואני יודע שכן אכפת לו.

"החשש שלי, שבינתיים לא מתבדה, זה שהוא לא מנצל את התכונות שלו. שהוא עוד לא עשה את הקפיצה הגדולה. הוא צריך איזו קפיצה של אומץ, לעשות את הדבר שבו אתה לוקח סיכון. להביע דעה משמעותית. להראות כיוון מובהק. בינתיים לא ראיתי את זה, אבל אני מאמין שהוא יכול. אני נותן לו עוד זמן של חסד".

יש בעיר להקת מסיבות 

השבוע החלטנו, חברי תיסלם, להגשים לעצמנו חלום קטן ולהביא ארצה את אחד מגיבורי ילדותנו, אריק ברדון והאנימלז. "זה קודם כל בגלל השירים", אומר לי יזהר. "היו הביטלס והסטונס, וברמה השנייה הקינגס והאנימלז, ולכל אחד היה הייחוד שלו. לאנימלז באמת היה את אחד הזמרים הכי טובים, אריק ברדון. והשירים, כמו 'בית השמש העולה', שכל מי שאי פעם למד גיטרה בדור שלנו התחיל בשיר הזה".

למה? כי זה קל? 

"לא, כי יש בזה אתגר, וכשאתה מצליח לנגן את 'בית השמש העולה', אתה מקבל תחושת סיפוק אדירה. זה חמישה אקורדים, ופריטה שמלמדת אותך לפרק את האקורדים. וכן, גם היה בלהקות האלו משהו של מורדים, והן שרו שירי מרד. זה הדבר האמיתי. היום כולם כבר זקנים ונגישים יותר, ולמזלנו, אלה שגדלנו עליהם עדיין חיים, אז להביא אחד כזה לארץ זה כיף. כשאתה רואה איך אחד כמו ספרינגסטין מספר איך הוא גדל על אריק ברדון, ואיך הוא השפיע עליו, זה מרגש.

"שמע, זה שאנחנו תיסלם, זה קטע. בגיל 20 היית חושב שעדיין ננגן יחד גם בגיל 50? אתה בכלל לא חשבת שתגיע ל־50. כשהיית בן 23 חשבת שתמות לפני 50. ופתאום, אחרי שלושים שנה, אנחנו ממשיכים לעשות את הדבר הזה ועושים אותו טוב מאי פעם, זה גם עבר איזושהי טרנספורמציה. כי הצורה שבה אנחנו תיסלם היום בעצם קצת מגדירה מה היינו תמיד. אולי לא ידענו את זה, אבל באמת היינו להקה של גוד טיים, של להיטים, של נגינה וכיף, ואם היו תקופות שהתביישנו בזה וניסינו להיות מתוחכמים, אז כל אחד מצא לעצמו את הדרך להגשים את הדברים שלו לבד. היינו צריכים את הפירוק בשביל לחזור להיות הדבר הזה שאנחנו היום, להקת המסיבות הכי טובה בארץ, ולא יעזור כלום. יש לנו קבלות על זה".

אני מסכים איתו. זה עניין די נדיר שאתה יכול בגיל די מבוגר להיות מוקף בחמישה חברים טובים, משוחרר מלחצים, ממתחים ומאגו, להיות יחד לפרקי זמן קצובים ולא מעיקים מדי, לנסוע ברחבי הארץ והעולם, והקהל אוהב אותך. ואתה עוד מקבל על זה כסף, שר שירים שכתבת כשהיית בן 20, ולא תמיד אתה מבין בדיוק למה התכוונת אז.

אני מספר ליזהר שהשבוע הייתי בחזרה של כוורת, ופתאום הבנתי למה אנשים מתכוונים כשהם אומרים לי, "החזרתם אותי לגיל 14". כוורת פתאום החזירו אותי להיות בן 5. כשהם התחילו לנגן את האקורדים של "ביום ובלילה", הייתי בשוק. זה העיף אותי.

אני שואל אותו על הקסם הזה של כתיבת שירים, ומאיפה הוא מגיע.

יזהר: "זה רגע של יש מאין. לפני שנייה לא היה שיר, ועכשיו יש שיר, ומנגינה, וזה באמת דבר מדהים. אבל צריך לזה הרבה תחת. יש מנגינות שיצאו לי כשהלכתי ברחוב, ופתאום התחיל להזדמזם לי משהו. אבל הרבה מהשירים זה לשבת, לקחת גיטרה, ואתה מנגן, וזה מכוער נורא, ואתה יושב שעה ואומר, איך פעם כתבתי שירים? איך הצלחתי? וזה לא קורה. צריך לשבת ולשבת, ואולי מחר. ופתאום זה קורה. בשביל זה אתה צריך לעשות את זה באופן קבוע, כמו אתלט שמתאמן. אתה צריך לעשות כל יום עבודה שחורה, לאורך זמן. ככל שתעשה את זה יותר, זה יקרה יותר.

"כשזה מגיע, אתה צריך לתפוס את הרגע ולהיות שם, אחרת תאבד את זה, זה בורח. אם יש לי מנגינה יפה ואני לא אקליט אותה מייד, אז אני לא אזכור. קרה לי פעם־פעמיים שהתעצלתי להקליט, ואני מצטער על זה כל כך, כי שכחתי אחר כך. תמיד צריך להקליט, גם אם זה רע".

יש שירים שאתה לא אוהב? שאתה מעביר תחנה כשאתה שומע אותם?

"כן, מוסיקה ים־תיכונית לא מדברת אלי. לא כי היא לא טובה אלא כי הרבה ממנה עובד על שטאנץ, ואין בה משהו מקורי. אבל כשיש משהו מקורי - נגיד שפתאום אתה שומע מישהו עם קול שונה מאחרים - אתה אומר, וואללה". 

כמו עמיר בניון? 

"כן. התמזל מזלי גם להיות מעורב באלבום הראשון שלו עם מיכה שטרית. או אחד כמו יואב יצחק, זה קול שאתה אומר, וואו, איזה קול".

תנו לי, תנו לי רוקנרול

מוסיקה אלקטרונית של ריקודים מדברת אליך? 

"אני עדיין סאקר של להיט טוב. כשזה להיט מגניב הוא מקפיץ ומרקיד אותך. גם בנעורים, מצד אחד אהבתי נורא את הרוק והרוק המתקדם והדברים הקיצוניים יותר, אבל כשהיה איזה להיט ברדיו, כזה 'מאמי בלו', הייתי סאקר של זה, הולך וקונה את הסינגל. החברים שלי לא הבינו אותי בקטע הזה".

יש משהו במוסיקה בארץ שמרגש אותך בזמן האחרון?

"דווקא יש המון. בתקופה שהיתה לנו התוכנית 'ציפורי לילה' בגלי צה"ל, לפני שנה וחצי, שנינו נדהמנו מכמות הכישרון והמוסיקאים המדהימים שמתחבאים בתוך 'האלטרנטיבה התל־אביבית'. לא הכרנו אותם, כי אם אתה שומע גלגלצ ורואה 'כוכב נולד', אין סיכוי שתדע עליהם. אבל אם אתה יוצא למועדונים בתל אביב ופוגש נוער, אתה מבין שמדובר בעולם שלם, שלא מרגיש מוזנח. הרבה מהם מרגישים שהם פה רק לרגע כי הם בדרך לחו"ל, וזה נורא יפה ואפילו מעורר קנאה, כי אנחנו תמיד הרגשנו שחו"ל זה אמנם אפשרי, אבל יש עדיין מין קיר זכוכית דק שקשה לחצות אותו.

"הם, אין להם בעיה. אין להם בעיה לשיר באנגלית, לנסוע ולעשות סיבובי הופעות, לפעמים בתנאים איומים, ופשוט לשחק את המשחק של הרוקנרול. אם רוצים, אפשר להצליח. עובדה שדווקא מהדור הזה הגיעה ההצלחה הראשונה הגדולה מאז עפרה חזה - אסף אבידן. הוא יצא מהדור שאמר 'אני שר באנגלית, ואין לי בעיה'. והוא הצליח מאוד קודם כל בארץ, למרות ששר באנגלית.

"התרבות שלנו השתנתה. מאז ה־MTV, ואחרי זה האינטרנט, הילדים כאן חיים באנגלית. הם כל היום גולשים באנגלית, רואים סדרות אמריקניות בטלוויזיה ובאינטרנט, מדברים באנגלית. הם יושבים אחד ליד השני ומתכתבים באנגלית, ואז פתאום אחד אומר לשני: 'תגיד, אתה בא לאכול חומוס?'

"כשאנחנו התחלנו, שרנו עם רי"ש. האלבום הראשון של תיסלם הוא עם רי"ש: רדיו חזק. 'מעשנים ביחד' - עם רי"ש: 'המורה תביני'. זה לא ייאמן. הלחן הוא רוקנרול, וההגייה - שירי משוררים. גדל פה דור שאין לו את חרדת הקודש מהשפה ומהמילים שצריכות להיות גבוהות. הם שרים מה שבא להם. באנגלית. הם מרגישים חלק מהעולם". 

מה אתה מייעץ למוסיקאים צעירים? 

"שיעשו מה שהם מאמינים בו. זה הסיכוי שלהם. שלא יתחילו לעשות חשבונות. שירים טובים ינצחו גם היום. שיר טוב זה שיר שכתוב כהלכה, שיש בו משהו מקורי ושהוא לא בנאלי. 

"למשל אני שר את 'חצבים פורחים'. חשבתי על זה שזה השיר הראשון שאתה כתבת לו את המילים, שמופיע בתקליט סולו שלי. זה שיר מורכב יותר ממה שרוב האנשים חושבים. כי הביצוע של תיסלם נורא שמח ועליז, אבל המילים לא פשוטות. כתבנו את זה באמצע מלחמת לבנון. היינו בביירות, ויש בשיר חיילים ומתים ומלחמות ובתי קברות, והרבה אהבה לארץ".

לפעמים אני חושב שזה נכתב דרך ראש של מישהו אחר בכלל.

"זה היופי שביצירה, הדבר הזה שאתה מרגיש לפעמים, כאילו שאתה צינור. אתה לא מבין מאיפה זה בא. פתאום אתה אומר, רגע, זה אני כתבתי את זה? בגלל זה חבל לי שאתה לא כותב יותר שירים. למה אתה לא כותב יותר שירים?"

לא יודע, צריך מנגינות. אני תמיד צריך מנגינה בשביל לכתוב שירים. אני כותב טורים. יותר קשה.

"אבל אתה מוכשר מאוד בלכתוב שירים. באמת. אני שר את 'חצבים פורחים' בהופעה, ואני שר את זה באמת - לוקח את זה למקום של כבוד למילים, ושר לאט, שכל העצב של המילים המורכבות ייצא החוצה. ואני רואה אנשים מגיבים לשיר הזה אחרת לגמרי. מקשיבים. אנשים באים אלי ואומרים, בוא'נה, לא ידעתי שזה כזה שיר. איזה יופי".

גם המנגינה יפה.

"תודה רבה". 

shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו