עשרות אלפי ישראלים נוגעים בעולם המתפתח הזה, רובם מחזיקים ברישיון סקיפרים

תופעה: טרנד היאכטות כובש את ישראל

כל הנחלים זורמים לים, וכל עשירי הארץ זורמים אל היאכטות • אלפי כלי שיט פרטיים כבר נרכשו, ובמרינות כבר מסתמנת מצוקת חניה

בכניסה ל"שלוותה" בנמל תל אביב מתחו בשישי לפני שבועיים חבל קשור בחוטים אדומים, מהסוג שקונים על המשקל בשוק של ראש העין בעשרה שקלים למטר. והנה, על רקע השקיעה הכתומה והגלים המתנפצים במזח, שירטט החבל התמים מחיצה אכזרית, בלתי עבירה, בין שני יקומים מקבילים: באחד, זה שבפנים, שוטטו מי שיכול להיות להם "סטנלי פישר - משרד" בחיוג המקוצר בנייד. באחר, זה שבחוץ, נשארו אלה שיכלו לכל היותר לפנטז על פגישה עם המנקה של הנגיד.

כתבת: ליטל שמש, צילום: פז בר

כ־300 מאושרים נדחקו למתחם ה־VIP במסיבת הקיץ של חברת "Stream Yachts", המשווקת מותגי פאר של יאכטות וסירות סקי. אירוע שנתי שמרוח בצד הנכון של אצולת הממון: השווי הכולל של הנוכחים, על פי המארגנים, עמד על "כמה עשרות מיליוני דולרים" - הרחק מתלאות מעמד הביניים, מעליות המחירים ומהתייקרות המע"מ. כאן משייטים בנחת אלה שמסוגלים לרכוש קוטג'ים בקיסריה באותה מהירות שבה ריקי כהן מחדרה קונה קוטג'ים במבצעים של רמי לוי.

מילון אבן שושן מגדיר יאכטה כ"ספינה קלה מסוג ספינות הטיול הפרטיות, מונעת על ידי מפרשים או על ידי מנוע". המילון לעברית מעושרת היה מציע הגדרה מודרנית יותר: "סמל סטטוס כבד של מי שיש לו הרבה אפסים בבנק, מונע על ידי אגו או על ידי רואי חשבון שנוהגים בעצמם בלקסוס". קשה לכתוב על עושר קיצוני כזה לעם שמקושש שקל לשקל בדרך להפלגת "הכל כלול" עם אייל גולן לרודוס, אבל בישראל 2103, גם זאת מציאות שאי אפשר להתעלם ממנה.

לא מדובר רק באלפיון העליון. בשנים האחרונות הולך ומתרחב מעגל הישראלים שתרבות הפנאי סביב הים לא זרה לכיסם; בארץ רשומים היום אלפי כלי שיט פרטיים למטרות עינוגים (להבדיל מפרנסה) - מסירות סקי באורך שבעה מטרים, שמחירן מתחיל ב־100 אלף דולר, ועד יאכטות בסגנון "ספינת האהבה", שמחירן יכול להגיע גם ל־25 מיליון דולר, לא כולל חישוקי מגנזיום וצבע מטאלי. עשרות אלפי ישראלים נוגעים בעולם המתפתח הזה, רובם מחזיקים ברישיון שיט (סקיפרים), ועוד לא דיברנו על שוק תוסס של כלים יד שנייה וטרייד־אין. איך אמר אחד החוגגים? "תנסה למצוא היום מקום חניה לסירה. לא תמצא כמעט באף מרינה".

גם בצל המשבר הכלכלי האחרון, עולם היאכטות ממשיך להיות ארגז המשחקים שבו מיליארדרים מתחרים זה בזה למי יש יותר גדול. עד לאחרונה היה הגביע נתון בידיו של האוליגרך רומן אברמוביץ', עם יאכטה באורך 170 מטר, אבל השנה חטף את הבכורה הנסיך הסעודי אל וואליד בן טלאל, שהבייבי שלו, "עזאם", נמתח על 180 מטר ושווה לא פחות משני מיליארד שקלים.

לשיאים האלה לא נשקפת עדיין סכנה ממשתתפי המסיבה, אבל גם אצלנו לא מסתובבים רק חתלתולים. בישראל פועלות כמה חברות שמתמחות באספקת כלי שיט ממותגים לקהל האמיד. התחום כולו רשם קפיצה ענקית בעשור וחצי האחרונים, עם שדרוג תרבות הפנאי וזרימת הכסף הגדול מההייטק ומהנדל"ן; אם בעבר יאכטה באורך 20 מטר נחשבה ל"מפלצת נדירה", שכל המרינה בהרצליה עצרה מולה נשימה, היום מדובר כבר בדגם כניסה בסיסי, כפי שמעיד ותיק בענף. לדבריו, היאכטה בישראל הפכה לעולם תרבותי שלם, עם שיחות סלון, מועדוני חברים, מגזינים ייעודיים ונסיעות משותפות לתערוכות בינלאומיות. "המון אנשים בארץ חיים סביב ההוויי הזה, ממש כמו תרפיה".

צלוי וול־דאן, ולבוש בלבן

אז איך נראה מי שיכול להעמיד לעצמו יאכטה פרטית, אם רק ישחרר קצת רווחים כלואים בדו"חות? בדיוק כמוני וכמוכם, רק הרבה יותר שזוף. יש בהחלט משהו סמוק יותר בעורם של בעלי ארנקים תפוחים - אולי מובן מאליו, אם מביאים בחשבון את סופי השבוע שהם מבלים במרחבי הים התיכון, בואכה הריביירה של מונקו. שום תחליב של ד"ר פישר לא יעזור: אנשי היאכטות מסתובבים צלויים וול־דאן, והדבר ניכר בעיקר אצל מי שצייתו לקוד הלבוש הרשמי של המסיבה, שדרש התייצבות בבגדים לבנים.

בכניסה, על צמד כנים גבוהים, הוצבו - כעמודי שלמה צבועים בלכה - שתי סירות הדגמה. מחיר הבכירה והמצוחצחת שבהן, "Super Air Nautique G23", הוא 159 אלף דולר למודל 2014, כסף קטן אם מתחשבים במחמאות שהקטלוג שופך על הבונבוניירה: "סירת הוויקבורד (סוג של סקי מים; י"ל) המהפכנית ששינתה את פני הספורט הימי. עיצוב גוף, טכנולוגיה מתקדמת, משקל חסר תקדים ואיכות בנייה ללא פשרות - שתורמים ליצירת הגל המושלם". עושה חשק לקחת הביתה אפילו שתיים.

בפינות שונות ברחבי המתחם פוזרו דגמים מוקטנים ("מאקטים") של יאכטות, בקנה מידה של 1:25. "אתה רואה את היאכטה הזאת?" מצביע רועי קליימן (38), מבעלי החברה שעורכת את האירוע, על אחד המודלים. "זאת 'סאן סיקר' בריטית בגודל 34 מטרים, שעולה 11 מיליון פאונד (אני מנסה לחשב בזריזות כמה הפאונד היום, ונדמה לי שהוא מדבר על ספינה ששווה 60 מיליון שקלים, פחות או יותר). זה הבנטלי של היאכטות. שתבין - רק במחיר של הסדינים והמצעים שיש ביאכטה הזאת אתה יכול לקנות את כל הסירה שראית בכניסה".

יש ישראלי שיכול לקנות אחת כזאת?

"יותר מאחד, תתפלא". 

מאיפה יש להם כסף?

"אני לא נכנס לכיסים של הלקוחות. יש. אנשים עובדים קשה ויכולים להרשות לעצמם ליהנות".

גם אני עובד קשה, וספק אם אזכה לראות סירת משוטים.

"אתה גורר אותי לשאלות פילוסופיות על חוסר השוויון בעולם".

המשבר הכלכלי, מתברר, לא דילל משמעותית את מספר הישראלים שמסוגלים לשלוף כרטיס אשראי ולרכוש כלי שיט מפואר ללא הינד עפעף. על פי קליימן, ההשפעה העיקרית של המצב היא שמשדרגים את הכלים בתדירות נמוכה מבעבר. "אם פעם היו מחליפים יאכטות כל שנתיים, עכשיו זמן ההתלבטות קצת יותר ארוך. היום מי שקונה יאכטה הוא אדם שבאמת יש לו כסף, ושמבין את המשמעות של ההוצאות הנלוות".

כמו בכל תרבות של פלז'ר, גם כאן יש דירוגים ומעמדות. בתחתית השרשרת נמצאים רוכשי ה"ספיד בואט", סירות קטנות ומהירות מהסוג שרווח בהמוניו בכנרת ובאילת, במחיר של כמה עשרות אלפי דולרים. הנישה הבאה, שמקיפה מאות רבות של כלים בארץ היא ה"ספורט קרוזר", סירות באורך 10-7 מטרים שמשייטות לא הרחק מהחוף ומצוידות בקבינה לשיזוף, לדיג ולרחצה קלילה במים. אלה עולות כ־100 אלף דולר בממוצע (קליימן: "הכי מתאים למעמד הביניים פלוס").

המדרגה הבאה היא המפרשית הגדולה, חביבתן הנצחית של פנסיונרים מסוקסים, הייטקיסטים שמבקשים לנפוש קצת מהסטארט־אפ ובעלי חברות קטנות ומצליחות. המפרשיות משמשות להפלגה ברדיוס רחב יותר, ומחירן מפליג מחצי מיליון דולר והלאה.

כאן כבר מגיעים ליאכטות במובנן הקלאסי יותר - ספינות באורך 25-17 מטרים, שמחירן מתחיל בחצי מיליון יורו, והן מציעות קלאסה שמוכרת בדרך כלל מערוצי הטיולים בטלוויזיה ומתאימות להפלגות בכל רחבי המדיטראנה - טורקיה, קרואטיה, סיציליה - יו ניים איט. בישראל יש כ־100 כאלו; בעליהן לא מחזיקים בהכרח ברישיון שיט עצמאי, אלא מעסיקים אנשי צוות בתשלום. הפלח הזה, טוענים בקיאים בענף, התפתח מאוד בחמש השנים האחרונות, ועשירי ישראל מיישרים בו קו לאיטם עם שאר אמידי העולם.

הנישה הבכירה ביותר, פיסגת הסטטוס האולטימטיבית, היא יאכטות מגודל 25 מטרים ומעלה, שבהן מחזיקים כיום כמה עשרות ישראלים: אנשי הכסף הישן, מתעשרי הכסף החדש, נהנתני אקזיטים. בקיצור, כל מי שיכולים להרשות לעצמם לשלם על התענוג כשלושה מיליון יורו, בממוצע.

לדברי קליימן, המאפיינים הכלכליים והאישיותיים שונים מאוד בין פלח לפלח. "מי שמחזיק מפרשית הוא טיפוס אחר מזה שמחזיק יאכטה של 25 מטרים. ככל שאתה עולה בסקאלה, אתה הופך מלקוח ישראלי ללקוח בינלאומי. הקודים משתנים, וגם הסטייט אוף מיינד. רק דבר אחד נשאר משותף לכולם: המצליחנות. יש כאן דרייב נצחי להתקדם, להוכיח מה אתה שווה.

"צריך לזכור שישראל חדשה יחסית בעסק הזה. אנחנו עדיין קטנים מאוד יחסית לצרפת, אנגליה או איטליה. הישראלים מתאפיינים בחשדנות גדולה לצד סקרנות עצומה. מצד אחד, הם לקוחות חופרים ומתעניינים, ומצד שני תוכל לשמוע משפטים כמו 'תכניס לי פנימה את כל התוספות'. 'אני רוצה את הטופ שבטופ' - אבל לא תמיד הם מוכנים לשלם על זה".

מתמקחים?

"כן, אבל היום זה נפוץ בכל העולם, לא רק אצלנו".

דרישות מיוחדות?

"היה לקוח שביקש אריחי רצפה מעוטרים ב־18 קראט זהב. אחר ביקש חימום מיוחד לישבן בספסל של האמבטיה. היה זוג שדרש ממני להפריד את המיטות שלו, אף על פי שביבשה הם חיים באושר. ואני זוכר איש עסקים שביקש שנרשת לו את היאכטה ב־30 מצלמות תת־מימיות, כדי שהוא יוכל לצלם דולפינים".

הרכישה הראשונית, מתברר, היא רק תחילתו של מסע הוצאות כמעט בלתי נגמר. לתשלום על שינוע הכלי לארץ יש להוסיף דמי עגינה חודשיים במרינה (אלפי שקלים בהרצליה, מאות אלפי יורו בקאן) החזקת צוות עובדים קבוע (ביאכטות הגדולות זה מאסט, יש אפילו כניסה נפרדת למשרתים), אספקת דלק שוטפת (3,500 ליטר למכל, תלוי בגודל) ושלל מסי נמל. כל אלה יכולים להסתכם ב־10 אחוזים מערך היאכטה כולה, מדי שנה.

העלויות הגבוהות הביאו לאחרונה לאימוץ פתרון חסכוני ברוח סוציאליסטית: "קבוצות רכישה". כל אחד מהחברים מביא כמה עשרות אלפי דולרים, קונים יחד סירה, ומתחלקים בה בסופי השבוע. גם השכרה הפכה לאפיק מועדף - עם מחירים שמתחילים ב־800 שקלים לשעה לסירת ג'ט סקי (כולל הנהג) ונוסקים ל־110 אלף יורו לשבוע ליאכטת לוקסוס באורך 30 מטר, עם צוות צמוד וקברניט.

מיקי דהן (53) מרמת גן, שעובד "בענף הרכב", מחזיק סירה משותפת עם חבר. סירה חדשה כזאת עולה במחירון 70 אלף דולר. "אחרי שנה־שנתיים אתה מאבד המון מהכסף ששמת", הוא אומר. "צריך גם להשקיע המון כסף כדי שהסירה לא תתבלה. אם קונים כלי רק כדי לעשות עליו סיבוב או שניים מדי פעם - זה לא שווה. הים של ישראל משעמם, מספיק לצאת 20 מטר מהמרינה ולהישאר שם, כי הנוף לא משתנה גם אחרי 50 קילומטר. אין לנו הרים ומפרצים כמו באיים בטורקיה, שם באמת אפשר ליהנות. חוץ מזה, בכל העסק הזה יש הרבה שואו־אוף. יאכטה יכולה לחכות שבועות שלמים במרינה ולא תראה את הבעלים שלה. מי שבאמת אוהב ים יושב כמו דרוויש בסירת דיג קטנה, אוכל טונה, שותה קפה וחוגג".

אתה מכיר את החוגגים פה?

"אני מחובר להרבה חבר'ה מהתחום. העשירים באמת שומרים על דיסקרטיות. מי שמדברים בקול רם הם בדרך כלל אלה שאין להם".

אנשים שיש להם (ואלה שלא)

בניגוד למה שחשבתם, דווקא כיף מאוד להרגיש עשיר. לחיים יש צבע הרבה יותר פסטלי כשמלצר עם פפיון רוכן אליך עם מגש של ברוסקטות עגבניות. בכניסה לאירוע חילקו צמידים לענידה על פרק כף היד, כדי לקבל שירות חופשי בבר. לקחתי בתום לב צמיד אדום. רק כשהתייצבתי בדלפק וביקשתי סודה עם פלח לימון, בלי קרח, הבנתי כמה טעיתי. הברמנית הציצה עלי ופלטה בשמץ בוז: "סודה זה רק לצמיד לבן". מתברר שגם בצמידים יש אפליה: אדום, כיאה למעמד הפועלים, לא מעניק שום הטבה מעבר למים פשוטים. מי שחפץ במנעמי התוססים והמתאבנים חייב להשתדרג ללבן. מזל שהחליפו לי, אחרת הייתי מחמיץ את קבב העגל על מקל קינמון, שאירח דואט של טחינה עם סלט ירקות טרי.

לצד תצוגת אופנה ססגונית להעצמת הבריזה עולה על הבמה להקה לטינית, שמזריקה שיק של טרופיקנה. על מסך מרכזי מוקרנים ללא הרף סרטוני עושר בגון כחול־ים: הרבה ביקיני, משרתים מחויטים על סיפון מתנדנד, שקיעות פטל מרהיבות ואינסוף חופים, שתמיד נראים טוב מהצד של הים. כל זה יכול להיות גם שלכם, כמובן, אם רק תשלפו את האמריקן אקספרס "סנטוריון" (חפשו בארנק ליד התווים של מגה, זה כרטיס שחור).

בין הנוכחים אנחנו נתקלים בשחקן אלברט אילוז, שהופיע כבר בכמה שוברי קופות ("חולה אהבה משיכון ג'", "הכוכבים של שלומי"), אבל לא קראנו שעשה לאחרונה אקזיט. "אני חבר של היחצן", הוא אומר. "האמת היא שהגעתי כי שמעתי שמציעים פה שאכטה, ועכשיו אני מגלה שדיברו על יאכטה".

לרגע חשבתי שב"עספור" עשית בוכטה שמספיקה ליאכטה קטנה.

"כן, אה? דווקא התעניינתי, אבל אגיד לך מה שבר אותי: המע"מ. עם האחוז עלייה זה כבר נהיה לי יקר מדי. ואני מדבר על דגם הלגו".

מה דעתך על כל הלה לה לנד שמתרחש כאן?

"אני אגיד לך: אני מתחבר יותר לישראלי שחולם על דירה קטנה ולא יכול לקנות מאשר לישראלי שיכול להרשות לעצמו יאכטה. הכאב האנושי האמיתי נמצא אצל הראשון".

כדור אש תזזיתי חודר לפתע לתוככי המתחם ומסובב את כל הראשים. רגע, זה לא כדור, זאת פנינה רוזנבלום, האישה היחידה בישראל שממשיכה להסתובב כאילו הספר המתנדנד מקורס הדוגמנות מונח עדיין על ראשה. האמת? אין כמו פנינה כדי לחוות דעה מקצועית על יאכטות: היא יודעת עליהן דבר או שניים מהצד הפנימי. "פעם הקאתי על יאכטה", היא מספרת.

שאלתי אותה אם הנובורישיות באירוע לא גורמת לה איזו אי נעימות, בייחוד בעידן המחאה החברתית. "תראה, העולם סובב, מאז ומעולם, סביב אנשים שיש להם ואנשים שאין להם. באירוע הזה יש אנשים שאוהבים יאכטות, וזה בסדר גמור. לא צריך להסתכל בעיניים לא נכונות, כל עוד הם גם עוזרים לקהילה ותורמים. באופן טבעי אני מכירה עשירים שיש להם, וזה לא עושה עלי רושם. ביליתי בהרבה יאכטות, גם כבחורה וגם כאשת עסקים, ותמיד נשארתי אותה פנינה, שגדלה בצריף בפתח תקווה. תן לי חוף עם מוסיקה שקטה, לי זה מספיק".

את יכולה היום להרשות לעצמך יאכטה?

"בוא נגיד שגם אם כן - אני לא רוצה. זה דורש יותר מדי התעסקות. היום אתה יכול לשכור יאכטה לשבוע, ואפילו לחודש, עם שף ומשרתים באי קאפרי בטורקיה ובעוד הרבה מקומות בעולם. לא צריך להשתעבד לזה ביום־יום".

כפנינה מפתח תקווה, דווקא את תוכלי להזדהות עם ריקי כהן מחדרה, שאין מצב שהיא תוכל להסתובב פה.

"אולי לא כבעלת יאכטה, אבל היא בהחלט יכולה להתמזג בין הרבה אנשים כאן, שבינינו, לא לכולם יש סירה. עוד אפשרות בשבילה היא להיות יפה מאוד ולהתחבר לעשיר שיש לו. אני רק ממליצה לה שתמצא אהבה אמיתית, אחרת היא תקום בבוקר ותרצה לברוח בקפיצה מהמעקה למים".

זה קרה לך?

"אני אף פעם לא הייתי זקוקה לגבר כדי להצליח בחיים".

"אין סכום שאי אפשר לבזבז"

כשמתחככים בצעצועי הטריליון העליון מתחילים באופן מוזר להשתכנע שהגיוני לבזבז מיליוני שקלים על בית צף שישכשך במעגן בכל פעם שיתחשק לכם לעשות גיחה לחו"ל. יומיים אחרי תום המסיבה, אני פוגש את רועי קליימן במרינה של הרצליה, כדי לבחון את הסחורה מקרוב. לא בכל מקום מרשים ללובש "פוקס" כמוני לעלות על יאכטה מתצוגה: בדרך כלל לא יספרו אתכם אם אין עליכם איזה ברייטלינג משובץ יהלומים ונעלי סלבטורה פרגמו תואמות. למה אצלנו מרשים למשמש בידיים? קליימן מספר שלמד את הלקח החינוכי מתערוכה באנגליה, שם ראה במו עיניו איך נתנו למישהו לבחון יאכטה של מיליוני יורו, גם כשהיה ברור שהוא עובד, במקרה הטוב, בסניף ארומה לונדון. "המוטו פשוט: אתה אף פעם לא יכול לדעת. אולי האיש ה'רגיל' של היום יהיה העשיר הגדול של מחר. הוא יזכור שכיבדו אותו יפה, שעשו לו סיור מלכים ביאכטה, והוא יחזור לקנות".

אנחנו עולים על יאכטה מתוצרת "פרסטיז'" הצרפתית (לא לפני שחלצנו נעליים), באורך צנוע של 17 מטרים ובמחיר פחות צנוע של 650 אלף יורו. עניין של כמה חסכונות, פלוס משכנתא ל־100 שנה.

יצא לכם להסתובב פעם בתוך כלי שיט שרואים רק בסרטי ג'ימס בונד? מדובר במלון לכל דבר, בהבדל אחד: הרצפה לא מפסיקה לזוז. עיצוב הפנים לא חוסך ביוקרה - חלונות פנורמיים, גג חשמלי שנפתח באוושה חרישית, ספות בגימור עור לבן, פינת אוכל מעץ דובדבן, תנורי נירוסטה במטבח, מקלחות בוהקות בחדרים - ובחוץ סיפון פסים מעץ טיק. אם התעייפתם תוכלו להישפך על המזרן שבקדמת החרטום ולהתמסר לשמש עם כוס מרטיני. זה המקום להביא חברים וחברות בבגדי ים, היישר משדרות רוטשילד.

קליימן אומר שהאירוע עשה את שלו. "מכרנו את ה'נאוטיק' שראית בכניסה ב־159 אלף דולר. קנו אותה חבר'ה שמתעסקים בנדל"ן. יש על הפרק עוד שלושה משאים ומתנים, אחד מהם ליאכטה באורך 25 מטרים, שעולה מיליון וחצי דולר".

חבל, כל כך רציתי אותה. תעשו טרייד־אין על היונדאי שלי?

"נחשוב על משהו. מקסימום נתגמש בתשלומים".

מתי ישראלי יכבוש את המקום הראשון ברשימת יאכטות הפאר?

"אולי שרי אריסון או משפחת עופר יוכלו לענות לך. תלמד משהו בתחום הזה: בכל שנה מתכננים איפשהו בעולם את היאכטה שתהיה ארוכה במטר אחד מהשיא הקודם. אין לתחרות הזאת סוף, ואין סכום כסף שאי אפשר לבזבז סביב זה". 

yaakovl@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
Load more...