חוץ מ"גבעת חלפון אינה עונה" של אסי דיין ו"בלוז לחופש הגדול" של רנן שור, נדמה שרוב סרטי הקאלט הישראליים נעשו על ידי אבי נשר. תחשבו "הלהקה", תחשבו "דיזנגוף 99", תחשבו "סוף העולם שמאלה". סרטים ששום מנגל של יום העצמאות לא ראוי לשמו בלעדיהם. סרטים שמגדירים פינות מדויקות של ישראליאנה, למרות שאיבגי לא משחק באף אחד מהם. רוב הסיכויים שראיתם את כולם, ואפילו יותר מפעם אחת.
עכשיו יוצא לאקרנים סרט חדש של נשר, "פלאות", וערוץ 7 בהוט נרתם בחדווה והקדיש את סוף השבוע להומאז' מקיף לבמאי: מלבד שלושת הסרטים דלעיל, הוצגו במהלך סוף השבוע גם "פעם הייתי" ו"הסודות" (בכל זאת עם איבגי; דאנה איבגי). הסרטים תובלו בדוקוסלב על אדיר מילר, המככב ב"פלאות" וגם בסרטו הקודם של נשר, "פעם הייתי"; יום בחיי עם אורי חזקיה, מכוכבי "פלאות", וגם מאחורי הקלעים של עשיית הסרט.
הצגתם של הסרטים בסדר הכרונולוגי שבו נעשו מאפשרת הצצה מרתקת לגלגוליה של החברה הישראלית ב־35 השנים שכבר חלפו מאז "הלהקה". למרות הרקע הצבאי המובהק שלו, הלהקה (1978) הוא סרט אינטרוברטי מאוד, שמתעסק בעולם מצומצם להדהים. באופן פרדוקסלי, ממרחק הזמן אפשר לזהות בו דווקא את תחילת ההתרחקות מההוויה הצבאית, ועליית האינדיבידואליזם על חשבון הקבוצתיות. הוא נעשה רק שנתיים אחרי "גבעת חלפון," אבל נקודת המוצא הפוכה לחלוטין: בגבעת חלפון מנסים "לסדר" את המערכת, אבל לא מערערים על סמכותה. ב"הלהקה" הצבא הוא סוג של אמצעי, של מקפצה לאזרחות, לטלוויזיה, לכוכבות. המערכת היא זו שנכנעת לדרישות חברי הלהקה. האלמנט המאחד העיקרי הוא השירים הקלאסיים של יאיר רוזנבלום, שמחליקים את ההתפתחות החתרנית של העלילה ומטשטשים את הקצוות החדים. הקאסט חלומי: בוסרי ומחוספס, אבל כל כך אמין ומלא חן: גידי גוב, מאיר סוויסה, גלי עטרי, לירון נירגד ועוד ועוד. ללקק את השפתיים.
"דיזנגוף 99" (1979) הוא מניפסט הייסוד של הבועה התל־אביבית המודרנית. הסצנה המכוננת של השלישייה - גידי גוב, ענת עצמון וגלי עטרי במיטה, בעירום, היא תוצר מובהק של האופוריה שאחזה את המדינה אחרי הסכמי קמפ דיוויד, שנחתמו בינתיים. הכמיהה לנורמליות מתבטאת בשחרור מכבלי המוסרניות, ובהרגשה שאנחנו יכולים סוף סוף לנשום לרווחה. בדיעבד, הנאיביות מכמירת לב.
"סוף העולם שמאלה" (2004) הגיע אחרי תקופה ארוכה שבה שהה נשר בהוליווד, ועשה בי מוביז, חלקם טובים יותר מאחרים, ואחדים הביאו לו פרסים בינלאומיים. הסרט הוא כבר חלק מהקולנוע הישראלי המודרני, זה שלא צריך להתנצל על כך שאנחנו מדינה מוקפת אויבים. סרט שהיטיב לתאר את הפריפריה, שנעה אז לאיטה קרוב יותר למרכז ההתעניינות. הנושא הוא כבר חברתי, והתוצאה מלוטשת ומרהיבה. "הסודות" (2007) הוא הפחות מוצלח בעיניי, אבל גם הוא נוגע בנקודה אקטואלית ומנסה לפצח את החברה החרדית מבפנים.
"פעם הייתי" (2010), המבוסס במידה מסוימת על "בשבילה גיבורים עפים" של אמיר גוטפרוינד, עוסק גם הוא בחברת מהגרים, הפעם פליטי שואה ממזרח אירופה. אף שמדובר בסרט תקופתי - הגישה מודרנית ותמטית, וביטוי בולט לכך הוא ההתייחסות השוויונית והאוהדת למשפחת הגמדים שמפעילה את בית הקולנוע. בת אל פאפורה כובשת ומחשמלת כסילוויה, מפעילת הקולנוע, ואדיר מילר מתגלה כשחקן מצוין. השורה התחתונה: טיול מרנין בפסקול חיינו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו