אחרי החגים כבר כאן, ובאופק כבר רואים את לפני החגים הבא. אבל בלוד מכוונים לתאריך אחד בלבד: 22 באוקטובר - יום הבחירות המוניציפליות. ואם יש מקום אחד בישראל שמרגישים בו כבר את רחש הבחירות - הרי זו העיר לוד. שלטי ענק, לכלוכים בעיתונים, אסיפות בחירות, בלונים, וכמו שברי סחרוף כתב: "הרבה מלפפון חמוץ, הרבה לחם עם חלבה".
"עיר האורות הכבויים" קוראים תושבי לוד לעירם. ציניות מהולה בייאוש, אבל עם הרבה מודעות לתקשורת. מאז הסידרה הדוקומנטרית המצוינת ששודרה בחורף האחרון בערוץ 8 של הוט, ושנשאה את שם העיר, יש משהו בגירוי התקשורתי שעושה נעים לכולם. ובחירות זה משהו ששוב מביא עיתונאים ואנשי תקשורת אל העיר.
* * *
מחוץ למטה של יורם מרציאנו יש אווירת חג. מטר מבניין העירייה המשופץ בחלקו, השלטים של מרציאנו לא מותירים ספק שהגענו למקום הנכון. גם הצעקות הבוקעות מהמטה. "אני דמות צבעונית", הוא פותח. "וזה מה שאנשים אוהבים. גם ב'חרצופים' תמיד חיפשו את הדמות המעניינת ולא המפורסמת".
הוא בא מוכן. במטה שלו שמות של שכונות ושל תושבים מכסים את הקירות. הוא מכיר את רובם וטוען שהוא גם יודע מה כל אחד יצביע. זאת מזכירה של ההוא, זה בן הדוד מהבנק. מרציאנו הוא תושב לוד, אבל לא היה מזוהה עימה יותר מדי לאורך הקריירה הפוליטית שלו. מרציאנו היה ילד פלא שחובק על ידי פרס ורבין, ועכשיו הוא חוזר הביתה אל הפוליטיקה המקומית.
"פואד אמר לי, 'בוא תיהנה מהכנסת, מה אתה צריך את הבלאגן הזה?' אבל מה אני אעשה - זה הבית שלי", הוא מצהיר. "אני רוצה שלילדים שלי תהיה פה בריכה, אני רוצה שיהיו מרכזי קניות. האנשים שנמצאים עכשיו בעירייה מתגאים בזה שהם דאגו לסניף של 'קפה קפה'. זאת בושה! בזה הם מתגאים? עדיף לשתוק".
מרציאנו, בן 48, התחיל לעבוד הרבה לפני כולם. כסף לא היה בעיה. אפילו בבניין של יריבו, יאיר רביבו, תלוי שלט עצום של מרציאנו. "בוא תבין משהו, האנשים מתים עלי כאן", הוא אומר. "הם רואים עשייה, לא סתם לא היו כאן בחירות משנת 98'. הוועדה הקרואה האחרונה בראשות מאיר ניצן (ראש העיר המכהן; ע"ר) היתה כישלון. אני מעריך מאוד את ניצן, אבל כשהוא הגיע לראשון לציון בשנת 83' הוא היה בן 53. ומה שהיה טוב אז, לא מתאים ללוד, בטח עכשיו כשמדובר בניצן בן ה־83".
משם אנחנו עוברים ליאיר רביבו, מנכ"ל העירייה כיום ויד ימינו של מאיר ניצן, כאמור ראש הוועדה הקרואה, שסיימה את תפקידה. נוסף על שלל תאריו, רביבו בן ה־38 מגדיר את עצמו גם "כשחקן המשנה בסידרה שהיתה על לוד". מרציאנו מצידו מעיד עליו: "הוא בחור טוב, אבל בחורים טובים לא מנהלים ערים כמו לוד".
אלא שאסור לטעות בחיוכו של ילד הפלא. כיפה על ראשו, רישיון עריכת דין בכיסו ועבר של הצטיינות ב־8200. "אני ומאיר 1.94 מ', ככה שהסתכלנו תמיד זה על זה בגובה העיניים ולמדתי ממנו המון. הוא אמר לי להישאר כמו שאני". סביר להניח שניצן נתן עוד טיפ לרביבו, שלא לציטוט ולאוזניו בלבד, והוא שהגיע הזמן שיידע לקחת את מה שמגיע לו, כי אם לא - הוא לא יצליח לגעת בצמרת.
המבחן של רביבו יגיע ממש בחודש הקרוב, עת ייערכו הפריימריז בליכוד, ושם ייקבע אם רביבו יהיה נציג המפלגה לבחירות הקרובות בלוד או שמא עמוס חג'ג' לדוגמה יעקוף אותו, שכן כידוע, תקיעת סכינים בגב היא תחביב ידוע בפריימריז.
עם זאת, לרביבו יש "מאבטח" בשם שמעון סוסן. אי אפשר לעשות כתבה על הליכוד במילניום הנוכחי בלי להזכיר את האיש שבהגדרה מכהן כראש המועצה האזורית חבל מודיעין, אבל בפועל ידו בכל מה שנשאר ממפלגת הליכוד.
סוסן עלה לכותרות גם בהקשר של מתחם איירפורט סיטי, פארק העסקים שנמצא בשטחה של המועצה האזורית חבל מודיעין. תוכניות התחקירים העלו שאלות מוצדקות, שאחת מהן היא כיצד ייתכן שלוד, ששוכנת ליד המתחם, לא משלשלת לכיסה חלק מכספי הארנונה המשולמים למועצה.
רביבו מתקפל בכיסא כשמזכירים את שמו של סוסן, ורק אומר: "חבריי הטובים ביותר יודעים שאם אצטרך לעשות משהו לטובת העיר לוד, אעשה זאת לפני כל דבר אחר, בדיוק כפי שעשיתי עד עכשיו".
מרציאנו, לעומת זאת, מעט סקפטי. "הוא ייגע בסוסן? בדיחה טובה", הוא מגחך. "רק אני יכול לגעת באיירפורט סיטי. אני אעביר את איירפורט סיטי לתושבי לוד כמו שמגיע להם, ואתה יכול לבדוק אותי".
רביבו קצת מאס בתדמית הילד הטוב, ובתגובה על דברי מרציאנו מנסה טקטיקה הפוכה: "אף אחד לא יכול להגיד עלי ועל החברים שלי מילה רעה, אני לא בטוח שזה המצב אצל היריב שלי".
בתגובה על ההאשמה מצד רביבו אומר מרציאנו: "בחתונה של הבת שלי, לצד בכירים מהצבא ומהתעשייה, ישבו בכירי העבריינים בישראל. האנשים האלו יודעים שאני בז לדרך שלהם. מי שעושה מעשים כאלו מקומו בכלא. אבל אני לא בן אדם שזורק את החברים שלו, אני יודע מאיפה באתי. עובדה שכולם רוצים להיות ברשימה של יורם מרציאנו לבחירות הקרובות".
רוקדים עם לוד
בזמן שהסתובבנו בלוד, הוזכרו שמותיהם של גדולי האומה: בן־גוריון, בגין, פרס. השמות הועלו בערבוביה פעמים רבות, אלא שיותר מכל הועלה שמו של קלוד דדיה - הרקדן והכוריאוגרף יליד העיר, שאם תעצמו לרגע את העיניים, תיזכרו בו כשהוא מניף שלט ועליו ספרה, במסגרת תפקידו בריאליטי "רוקדים עם כוכבים".
דדיה הוא חלק מהרשימה של מרציאנו לבחירות הקרובות: "תראה את קלוד דדיה; יליד העיר, איש תרבות", מתגאה מרציאנו. "אם הוא יכול לעשות 'רוקדים עם כוכבים', למה שהוא לא יעשה לנו כאן רוקדים עם לוד? תחשוב מה יקרה אם הוא ינהל את התרבות בעיר", אומר מרציאנו ומניף ידיו אל על.
"זו התנהלות לא תקינה", זועף רביבו אחרי שאני מעדכן אותו בבחירתו של מרציאנו. "קרובת משפחה שלי מספרת שעכשיו דדיה נכנס למספרה בעיר ואמר שמובטח לו תפקיד בעירייה. מה זה הדברים האלה? אתה יודע מה, אני קורא למשטרה ללוות את הבחירות בלוד".
כשהוא נרגע מעט, הוא אומר, "אני לא מאשים אף אחד בכלום, אבל אם אני שומע סיפורים שאנשים שמצביעים לי תולים שלטים של היריב שלי, אני עושה אחת ועוד אחת לבד ומבין שהיה להם אינטרס לשים את השלט, ושהם לא עשו את זה כי הם באמת יצביעו למרציאנו".
אל תוך האנרגיות ומרחץ הזיעה, נדמה שלא ברור מה חשב לעצמו אביב וסרמן בן ה־39 כשהכריז על מועמדותו לראשות העיר. וסרמן הוא יליד חולון בכלל, והגיע עם אשתו כדי לפתוח את "הקרן לפיתוח לוד" והתאהב בעיר. בשלווה כמעט סטואית, שמתלבשת יפה על הקרחת הבודהיסטית שלו, הוא מדבר בשקט.
ביום שביקרנו אצלו, בדיוק הגיעו שלטי הבחירות שלו, הרבה אחרי שאלו של מרציאנו ושל רביבו תפסו כל עמוד בעיר. "אני לא איש של צעקות, אני איש של מעשים", הוא אומר. "את המשכורת שלי השגתי מתרומות. לא רציתי שום דבר מתושבי העיר, רק לתת להם. אני רוצה להאמין שביום הבחירות אנשים באמת יזכרו את הדברים האלה, כי תושבי לוד יכולים ללכת לגוגל ולראות מה קורה כשרושמים יורם מרציאנו".
כשאני מעמת את מרציאנו עם דברי וסרמן, הוא זועם. "אני אגיד לך מה קורה כשהולכים לגוגל. בגוגל יש מיליון רופאים ועורכי דין, אבל יורם מרציאנו יש רק אחד ולא בכדי שמעון פרס מלווה אותי בדרכי הציבורית".
לעומתו, וסרמן רגוע למדי, אולי יותר מדי. "אני יודע שאני באתי לכאן כדי לתרום", הוא שב ואומר. "זה שאני מדבר אחרת, ומנסה לעשות דברים בדרך שלי, לא אומר שאני לא יודע להרים את הקול ולדפוק על השולחן כשצריך. זה שלמדתי באנגליה לא אומר שהילדות שלי היתה בהכרח באוקספורד. אני החלטתי שאני רוצה לעשות משהו משמעותי עם החיים שלי, ולא לשבת כמו רבים מבני גילי על משכורת גבוהה בתל אביב". למרציאנו יש תשובה גם לזה: "אני אגיד לך מה הוא עושה עם החיים שלו - הוא יושב בקרן לפיתוח לוד ולוקח משכורת יפה מאוד, זה מה שהוא עושה".
אפשר להתווכח בנוגע לשאלה מי אשם בכך שהליך בחירות הוא משהו זר לילדים בלוד. בשנת 98', בבחירות האחרונות, דיברו על כך שלוד יוצאת לדרך חדשה. גם כשמאיר ניצן הגיע לוועדה הקרואה, 13 שנים לאחר מכן, הבטיחו עתיד חדש. ואכן, מספרית לפחות ניצן הצליח.
לוד מאוזנת מבחינה תקציבית, אבל גם המספרים של סוחרי הסמים נשארים מאוזנים. גם סוחרי הנשק לא נבהלים מהגזירות של יאיר לפיד. המתח באוויר מורגש כשאנחנו מסתובבים בשכונת רמת אשכול. אמנם מדובר בשעת צהריים מוקדמת, והשוק פועל ביתר שאת, אבל כך גם העסקים המפוקפקים.
הפרח בגני (אביב)
מביטים בנו מבעד לחלונות הבתים, בעוד רגלינו שקועות עמוק בתוך הביוב וערמת בקבוקי הפלסטיק, ואנחנו נזהרים שלא להיפגע מזרם המים האימתני המגיע מצינור פתוח בשעה שאחד השכנים מתקלח. הסיפור של השכונה הוא כמובן גם הסיפור של הבחירות: תושביה הערבים של העיר מתערבבים עם תושביה הרוסים ועם אלו שנולדו כאן ולא הצליחו להיחלץ מדירת עמידר.
"אני אספר לך מה ינצח את הבחירות", מסביר לי רביבו. "העיר לוד מחולקת לשלושה סוגי אוכלוסיות. יש את הקול הרוסי, את הקול הערבי ואת הקול של אנשי מרכז העיר. מי שייקח שניים מהשלושה - ייקח את הבחירות הללו".
הניתוח של רביבו מדויק למדי: לשכונת גני אביב, שבה 12 אלף יחידות דיור, והיא אחת השכונות הענקיות בישראל אם לא הגדולה שבהן, שהשפה הרוסית שלטת בה - יהיה כוח מכריע בבחירות הקרובות. רביבו אופטימי: "אני חושב שהתושבים מחבר העמים אוהבים אותי. למה? כי נתתי להם מה שהם רוצים. הם אוהבים תרבות? נתתי להם תרבות במסגרת תפקידי כמנכ"ל".
הקול הערבי הוא כבר סיפור אחר לגמרי. לכאורה, לחמולה הגדולה ביותר, אזברגיה, יש מועמדים משלה. אבל בחמולה כל כך גדולה, אין באמת יכולת לנבא מה כל אחד מחבריה יצביע. המועמדים היהודים טוענים שהקול הערבי צף ומי שיבטיח יותר הבטחות לפני, יקבל את הקולות ביום הבחירות.
אנשי התנועה האיסלאמית בלוד, מצידם, לא אוהבים את הדימוי שנוצר להם, מה שמגביר את עמידתם על האינטרס המוסלמי בעיר. העקרונות הופכים כבר לעניין של כבוד, ולכן לא מן הנמנע שבסוף יהיה אפילו מועמד מוסלמי כדי לסתום לכולם את הפה. מרציאנו ורביבו, שועלי קרבות, עובדים חזק על המגזר הערבי, שמצידו לומד להבין לאט לאט שהכוח בבחירות הללו נמצא קודם כל אצלו.
כך או כך, ספק אם משהו בעתיד באמת ישתנה. זו הסיבה גם שהערבים הנוצרים בעיר, שהם מיעוט של אחוז אחד, מסרבים לומר עבור מי יצביעו בבחירות הקרובות, בייחוד כשאוטובוסים מלאים בתיירים ממלאים את החומוסיות שבעיר.
טלפון מאיש בכיר במרכז הליכוד, ששמע שאנחנו מבקרים בעיר, קוטע את רצף המחשבות, אבל מספק גם סיכום ראוי לביקור: "אתה עוד לא הבנת את הקומבינה שמתבשלת כאן, זה כי אתה ילד ואתה מתל אביב. יש מצב שחודש לפני הבחירות פתאום יודיעו שמרציאנו יהיה ראש העיר, ורביבו יהיה המנכ"ל שלו. זאת לוד חביבי, צפה לבלתי צפוי. אפילו בחתונה של חוטובלי, היו מספיק אנשים שבאו לערבב בנושא של לוד".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו