מימשל אובאמה: באיזה עולם הם חיים?

יותר מדי אישים ש"לא הבינו" את הסתייגותם מישראל תופסים עמדות מפתח במימשלו של נשיא ארה"ב ברק אובאמה. קודם היה זה שר ההגנה. עתה הנציגה המיועדת לאו"ם סמנטה פאוור, שכבר לפני עשור הביעה את דעתה כי מוטב להקים צבא פלשתיני נגד ישראל מאשר לחזק את צה"ל. הכל כמובן בשם ההגנה על זכויות האדם.

אובאמה מכריז על היועצת החדשה לבטחון לאומי

צילום: רויטרס

הדאגה האמריקנית לזכויות האדם ותמיכתה של ארה"ב בכל ניצוץ של דמוקרטיה הן תופעות הראויות להערכה כנה. הבעיה מתעוררת כאשר "זכויות האדם" באות על חשבון התבונה הבסיסית של מדיניות החוץ האמריקנית, ושכרן יוצא בהפסדן.

איראן היא מקרה בולט, אך לא יחיד. שלטון הרודנות של השאה התמוטט ב־1979. תחתיו קיבל העם האיראני משטר נורא. לאחרונה העיד גורם ישראלי שהיה בסוד העניינים בטהרן כי ברגע המכריע הביעו מפקדי הצבא נכונות ליטול את השלטון לידיהם. הם רק היתנו זאת בברכתו של נשיא ארצות הברית דאז, ג'ימי קרטר.

נציג אמריקני מוסמך אמור היה להגיע אליהם, אך ברגע האחרון גברה ידם של אנשי זכויות האזרח במימשל של הנשיא הכושל, שהתנגדו לשאה. קרטר שיגר לטהרן איש מאסכולה זאת. למחרת התייצבו הגנרלים בתור לשירות האייתוללות. מה על זכויות האדם באיראן מאז ועד עתה?

ארצות הברית של אובאמה תמכה בכל צומתי ההכרעה במה שנראה יפה, אבל בסופו של דבר קיפח לא רק את ארה"ב אלא גם את העמים הנאנקים תחת עול של משטרים בלתי ראויים. היא נתנה יד להדיח שליטים רעים כדי להמירם בגרועים מהם. קרטר של איראן משמש דגם לאובאמה במצרים, ומה שציפו ממנו כי יממש בסוריה אינו מתרחש. 

הכשל של ג'ון קרי הנע־ונד בין ירושלים לבין רמאללה במטרה לחדש את המשא ומתן, הוא חוט הנמתח מקהיר ומטהרן, והוא יתארך ככל שאישים ש"לא הבינו" את הסתייגותם מישראל תופסים עמדות מפתח בוושינגטון.

 דרוש שיפוצניק

לא חשוב שאין לקואליציה חבר כנסת בוועדה למינוי שופטים (להלן). במקום דוד (דודו) רותם מישראל ביתנו נבחר יצחק כהן מש"ס. כהן חביב ומאוזן וקשוב. גם לא חשוב שבנימין נתניהו לא יוכל למלא את הבטחתו למשה כחלון למנותו ליושב ראש מינהל מקרקעי ישראל (להלן). חשוב רק שהקואליציה אינה מסוגלת לכבד את החלטותיה ואת התחייבויותיה כבר בראשית דרכה. מה שקורה בדרך כלל בשנה השלישית לכהונת הכנסת מתרחש עתה בחודש השלישי להקמת הממשלה.

יושב ראש הקואליציה יריב לוין ניצב השבוע חסר אונים וטען שככה אי אפשר לנהלה. ככה לא בונים חומה לממשלה. הרי כל זב חוטם פוליטי מבין שהפרת האמונים כלפי רותם מישראל ביתנו תיענה ב"תג מחיר" שיגבה אביגדור ליברמן משותפיו.

ההסכם הקואליציוני מחורר ככברה בהתחייבויות מכל השותפים. על מה שעשו לרותם לא עוברים לסדר היום. סליחה על ההשוואה, אך המאבק הפוליטי הזה דומה במידת מה למלחמה בין משפחות הפשע - מי שנהרג חייב גם להרוג כדי להישאר על המפה ולמנוע את עריקת חייליו.

סביר להניח כי לוין מקנא בקודמו זאב אלקין. הוא ניהל קואליציה על מי מנוחות, ארבע שנים ללא סכנת קריסה רצינית. אלקין ידע מה מחכה ליושב ראש הקואליציה בכנסת ה־19 ואמר לכל מי שניאות להאזין כי יעדיף להיות ח"כ על הספסל האחורי, ובלבד שלא יחזור לכהן כיושב ראש הקואליציה. הוא הביט במפת התוצאות בליל הבחירות וידע למה.

לוין מתכוון למתח הגבוה בין שותפי הקואליציה. כל מחלוקת סבירה, לגיטימית, מעלה את לחץ הדם בעורקי המפלגות המרכיבות את הממשלה, כאילו שטף הדם ממשמש ובא. הכל בסכנת פיצוץ. סוגיית השוויון בנטל הגיוס היתה רק תרגיל מובנה ביחסי ציבור. אבל ברגע שיאיר לפיד רגז, הוא השתמש בנשק השמור למשברים אמיתיים - איום הפרישה. זה כאילו כל תקרית אש באזור נידח היתה גורמת למעצמת על לאיים בשימוש בנשק גרעיני.

בוויכוח פנים קואליציוני יש כלי מאבק מקובלים. לאף אחד מהצדדים לא כדאי לדלג עליהם בדרך לעימות הכולל. לכך התכוון כנראה לוין. אך זו רק הקליפה, לא גלעין המשבר המתפתח כה מוקדם בקואליציה.

הקליפה נבקעת מפני שמפלגת השלטון - הליכוד - מצויה בסכסוך מתמיד עם עצמה. אילו היה גיבוש יכול היה לוין להטיל משמעת על ליברמן ועל לפיד ועל נפתלי בנט.

למבוכה הפוקדת אותו מתלווים לוח זמנים וסדר יום. לא ייתכן שמפלגת שלטון תתנהל על פי צו של בית משפט; שחמישה חודשים לפני הבחירות המוניציפליות אין לה מועמדים לתל אביב ולירושלים, וגם בחיפה נשען סניפה המקומי על הסדר עם רשימה עצמאית בראשות יעקב בורובסקי; ושהמנכ"ל היוצא שלה אינו יוצא והמנכ"ל הנכנס אינו נכנס; ומוסדותיה נבחרים מפני ששלטון החוק מאלץ אותם.

בלי מעורבות נמרצת בבחירות העירוניות אין למפלגה פעילים לקלפיות של הכנסת; וכמה פעמים יוכל הליכוד לנפנף פעם אחר פעם בהצלחתה של מרים פיירברג בנתניה?

נולדה אדישות. הליכוד נעדר רוח לחימה פרלמנטרית. יש בסיעת הליכוד תומכים בבחירת דוד סתיו לרב הראשי. אך מי שנכח בישיבתה התרשם שראש הממשלה מצדד דווקא בדוד לאו. כך או כך - מפלגת שלטון צריכה לנווט. לשם כך עליה להודיע לציבור מה היא רוצה, ולא ללחוש לעצמה לתוך השרוול. 

לליכוד אין גם נוכחות בזירה. לא הניחו לגדעון סער לקטוף את פרי העץ ששתל במשרד החינוך; וסילבן שלום מבטיח פיטורים והישגים בחברת החשמל, אבל מי יעז נגדה? וישראל כץ נהנה בשלב הנוכחי מן "השמיים הפתוחים", אבל הים בנמלים אכזר וגליו מסתערים עליו; ואפילו משה (בוגי) יעלון שנתפס כבונה כוח בליכוד ונתמך בחרדים מחוץ, מצוי בסכנת עימות בגלל הקיצוץ התקציבי בביטחון.

זה מצב מעיק. הוא הוליד את השמועות שכחלון רצה לפרוש ולצאת לדרך עצמאית. זה הרחיק לכת. עתה מדובר שאפילו בנימין נתניהו משתעשע ברעיון ללכת לאורו של אריאל שרון. להערכתי המשבר נגרם עקב ההיצמדות לליברמן. נתניהו סבור אחרת. כך או אחרת - אם הליכוד רוצה להישאר מפלגה מובילה בישראל, הוא נזקק לשידוד מערכות. לא סתם לשפץ את הבית. להרוס, ולבנות מחדש.

 האם הם מבינים?

מאבקו של נוחי דנקנר לשמר בידיו את השליטה בפירמידה של אי.די.בי מעורר הערכה. מה שבמילון השוביניסטי נקרא פעם "גבר־גבר". אך גם משיכת כתף. יש משהו מרתיע באנשים שנכשלו בגדול ורוצים כל כך להמשיך.

לדברי דוברו אבי בניהו, יש בציבור כמיהה לשובו של דנקנר אל מוקדי השליטה בפירמידה. עוד רגע קט ותזמורת במילואים מטעם דובר צה"ל תפצח ב"נפש יהודי הומייה". אם זה נכון, כי אז אני מציע שכצעד של רצון טוב תתכנס צמרת אי.די.בי. אשר דנקנר העניק לחבריה עשרות מיליוני שקלים, ותחליט להחזיר לציבור מחצית מסכום זה בניכוי למס הכנסה. הרי טובת הציבור לנגד עיניהם, לא?

אין טעם לחזור למה שנכתב כאן עד כמה החזית של דנקנר והבנקאים וראשי הערים היא ציר קלאסי של הון־שלטון. ראש העיר שלמה בוחבוט נשכב על גדר בית המשפט למענו. שלשום שוחחתי על כך בראיון רדיו שבו השתתף בוחבוט. תהיתי שמא הוא וחבריו באמת ובתמים אינם מבינים מדוע מעורבותם כה חמורה.

 העריקה הגדולה

בקואליציה החליטו לבחור בדוד (דודו) רותם לחבר בוועדה למינוי שופטים. זה כמעט מובן מאליו, הוא יושב ראש ועדת החוקה של הכנסת. אך בהצבעה החשאית נפלה הפתעה. לצד יצחק הרצוג מהאופוזיציה נבחר עוד אחד המתנגד לממשלה - יצחק כהן מש"ס. אז מי ערק מרותם?

איש מהח"כים של הקואליציה לא יודה, אך הרושם שלי הוא כי העריקה הגדולה ממחנה תומכיו של רותם (ישראל ביתנו) נרשמה בסיעת הליכוד. מימשו אותה מי שרואים באיחוד עם אביגדור ליברמן איום על בכירותו של הליכוד. הם רצו להחלישו. שום אידיאולוגיה, רק אינטרסים פוליטיים רותחים.

 האתגר של כחלון

התנועה לאיכות השלטון התבלבלה בסיבוב. היא תקפה השבוע את בנימין נתניהו על שלא מימש את התחייבותו מתקופת הבחירות להעמיד את משה כחלון בראש מינהל מקרקעי ישראל. ההפך הוא הנכון. היה עליה לשבח את ראש הממשלה על שתיקן תקלה אשר יצאה תחת ידיו כאשר במערכת הבחירות הכריז על מינויו של כחלון לתפקיד שלא היה ולא נברא. היה זה צעד פופוליסטי שלא צלח.

לא שכחלון אינו מתאים לתפקיד. אך הרעיון כי החוק ישונה לטובת מינויו של אדם למשרה בכירה רק מפני שסיעת שלטון חפצה ביקרו - פגום. מכאן יצאה בו ביום ביקורת חריפה על מהלכו של נתניהו, שלא היה יותר מפעלול בחירות. למזלו של כחלון סיכל שר השיכון אורי אריאל את המהלך. עוד אי נעימות אחת וכעס חולף על נתניהו, והכל מאחוריו.

ממילא יש לכחלון צרות אחרות. השבוע הוחלט במשרד מבקר המדינה להעמיק את בדיקת התלונות נגדו בסוגיית מינוי הוועדה לקביעת תעריפי הדואר. הכרעת הוועדה היתה שווה מיליונים רבים.

לידי המבקר הגיעו כמה תלונות וסרט וידיאו, שבו נראה כחלון מבטיח לגורמים בעלי עניין להרכיב ועדה שתעלה בקנה אחד עם האינטרסים שלהם. הם שוחחו עימו והקליטו אותו בחשאי. הוא התגונן כי דבריו נאמרו בבדיחות.

הנושא היה נתון בבדיקה מוקדמת, ובמחלקה הכלכלית נקבע כי יש להרחיבה. הכל בכפוף לזכות השימוע שתישמר לו. כחלון לא יישאר מובטל ומשועמם בחודשים הקרובים, שבהם ינסה לטהר את שמו כדי לחזור לזירה המפלגתית - בליכוד או מחוצה לו - ללא רבב. 

 שיר בזכות מעיל

נקלעתי כמעט במקרה למופע של תמר גלעדי בנמל תל אביב. היא כלתה של נעמי שמר וניגנה מבחר משיריה בסגנון הג'ז. נשמע עילאי. "לשיר זה כמו להיות ירדן" בג'ז. המים זורמים אחרת. בעיקר השנה שהיתה גשומה.

נעמי, סיפרה גלעדי, אהבה לקנות. יום אחד ראתה מעיל גדול בחלון הראווה וקנתה. יצאה לרחוב ונוכחה שהוא חם מדי לישראל. בסמוך קרצה סוכנות נסיעות. היא נכנסה וקנתה כרטיס לפאריס, מקום שבו אפשר ללבוש מעיל חם. אחרי תשעה חודשים חזרה עם השיר הנפלא: "אם תרצי שאראה לך/ את העיר באפור..." אני נסער דווקא מהשורות - "אושיבך על כנף נשר/ על גבי עננים/ אל עירך שחיכתה לך/ בצבעים לבנים". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו